פאנפיק המשך לסדרת הארי פוטר – פרק 1: האסקונדר
האסקונדר
מעמקי יער אלדייל, סקוטלנד.
נדמה ששעת בין הערביים השרתה גל של קרירות צוננת במיוחד על העצים הגבוהים, שעמדו במקומם דוממים, לא נעים ולא זעים.
העלים רשרשו בשקט למגע הרוח.
סנאי קטן עוד ניסה לתפוס את קרני השמש האחרונות שעוד הזדקרו להן מבין העצים, אך נראה שגם אלה לא עזרו לו לחמם את גופו במאום. הערב ירד על אלדייל, ואיתו, הקרירות המורגשת של סוף הקיץ.
סקיבי רורשאק התהלך לו בשקט בין העצים, גלימתו מלטפת קלות את העלים המתים הפזורים על הקרקע, שרביטו תחוב לצד גופו.
"נראה שהימים מתקצרים" הרהר לעצמו. "החורף מתקרב."
הוא נעצר בפתאומיות.
משהו התנועע בין השיחים, מטרים ספורים ממנו.
קול של התפצחות עלים יבשים. רורשאק לא נע. שרביטו עדיין מונח בחגורתו. זרועו מונחת עליו בהיכון.
"תהיתי מתי אראה אותך, סטריוס" הוא חייך חיוך קלוש. "אתה צריך לעבוד על כישורי ההתגנבות שמעולם לא היו לך".
קוסם רזה וקל מראה יצא לאיטו מהשיח הסמוך, רומס ברגליו עלים יבשים ומתפצחים. הוא היה גבוה באופן יחסי, ואפו המעט מעוקל יחד עם עיניו השחורות שיוו לו מראה שמזכיר עיט. שיערו השחור היה אסוף אחורנית בקפידה, ועיניו הצרות והאפלות ריצדו בשובבות קונדסית.
"טוב לראות אותך שוב, סקיבי". הוא חייך חיוך זאבי ומטריד למדי. "מה אתה יודע? נדמה ששמיעתך לא נפגמה למרות הגיל…" הוא החווה בידו אל זקנו הקצר והמאפיר של רורשאק.
רורשאק לא טרח אפילו לחייך חזרה. "גם מתים ישמעו אותך, סטר'. אפשר לשמוע אותך גם אם תתעתק בצד השני של הכדור".
סטריוס ניער את שולי גלימתו במבט נרגן, חושף שבגלימתו נפערו מספר חורים מהשיח.
"ריפארו" הוא מילמל, והניע את שרביטו באוושה אחת. הגלימה השמיעה רשרוש, הקרעים התאחו, והוא הצטרף לרורשאק שהמשיך להתהלך בין העצים.
"שמעתי שאתה עומד לחזור בקרוב" פתח סטריוס. "זה נכון, סקיב…? פדמור יודע מזה?"
"אל תהיה אידיוט" אמר סקיבי. "כל דבר שאנחנו עושים זה תמיד בברכתו או בהוראתו…"
"אני חושב שזה מוקדם מדי." התנשף סטריוס בעודו מקרטע בין העצים. "אני חושב שאתה צריך לשקול פעמיים, אנחנו רק-"
"מניין לך שלא שקלתי את זה?" קטע אותו רורשאק. "מה שצריך לעשות יעשה".
סטריוס נעצר במקום. "יש לנו יותר מדי עניינים לא גמורים שצריך לטפל בהם… יש לי תחושה שפדמור לא זימן אותנו היום לחינם, סקיב."
רורשאק המשיך ללכת עוד מטרים ספורים, נעצר והסתובב במקום, פניו לכיוון סטריוס, מלטף קלות את זקנו הקצר והאפרורי.
"שלושה חודשים אתה נמצא במשרד הקסמים בהוראה ישירה של פדמור, ורק עכשיו אתה נזכר לצוץ?" הוא בהה בו במבט ביקורתי.
"סיימתי את תפקידי שם" ירק סטריוס בתיעוב. "חדלי האישים בועדה לענייני אוכלי מוות משוחררים לא תהו אפילו לרגע מי החבר החדש שהצטרף אליהם, בחיי. לא יקח זמן רב עד שהמשרד כולו יקרוס. כשלים ארגוניים… אלברט קרבין נעלם כאילו בלעה אותו האדמה, בוצדמים בכל מקום-"
"שמור על פיך" ירה סקיבי בחוסר סבלנות. "אם המשרד הפעיל איתור על המילים האלה מאז שאדון האופל הובס, בזה הרגע הסגרת את מיקומנו דביל חסר אחריות!"
"אין שום הוכחה או סיבה שהמשרד הפעיל איתור על מילים כגון בוצ-"
"זה לא אומר שמותר לך להשתמש בהם בכל הזדמנות ארורה!" הטון בקולו של רורשאק נסק משמעותית כלפי מעלה, למרות ניסיונותיו הנואשים להישאר מאופק.
סטריוס צמצם את עיניו וחייך חיוך עקום.
"ספר לי על קרבין" הורה סקיבי, הפעם בקול נמוך יותר.
"אין לי יותר מידע ממה שיש לנציגים שם במשרד" אמר סטריוס. "יש שמועות שהוא נחטף ליער בולמור, צפונית לגלזגו, וכנראה הוחזק שם לפחות שבוע… אני לא יודע אם זה נכון, אבל גם אם כן, הוא לא שם עכשיו, חיפשתי בעצמי".
"מצאת ראיות כלשהן?"
"לא."
"אנחנו יודעים מי מאחורי זה?" שאל סקיבי בחוסר נוחות מובהק, וקימט את מצחו.
"ההשערה שלי היא שהאחים פרסונס מעורבים." אמר סטריוס תוך כדי שהוא משחק בשרביטו בידיו. "פרדי פרסונס היה צריך להיות נמק עכשיו באזקאבאן, אבל נראה שהועדה לענייני אוכלי מוות מרוכזת בלעשות לעצמה את החיים קשים מהרגיל" הוא צחק בקול חלול.
רורשאק חזר לצעוד במעמקי היער, סטריוס הצטרף אליו בשנית, כתף אל כתף.
"שלחתי ינשוף למנצ'סטר הבוקר" ציין רורשאק ביובש. "עוד לא קיבלתי תשובה".
"חושב שהוא נתפס?" תהה סטריוס.
"מקווה שלא. הקלף היה מוצפן בלחש לואפריוס. הוא ישרף לאבק אם יגיע לידיים הלא רצויות".
הם המשיכו לצעוד בשקט, בוחנים את הסביבה באופן תמידי. כעבור פרק זמן קצר הם הגיעו לקרחת יער צפופה ואפלה למדי, שבמרכזה הייתה מדורה קטנה.
סביב למדורה ישבו על הארץ שני קוסמים, אחד מבוגר למראה ועוטה גלימת ארגמן, אחד צעיר יותר עם קרחת מבריקה ועיניי תכלת, ומכשפה אחת צעירה, עם שיער ארוך בצבע חום וצעיף סגול כרוך על צווארה.
המכשפה קמה במהירות לקבל את פניהם.
"סקיבי! טוב שהגעת, חיכינו יותר זמן מהרגיל… סטר'…??" היא לחצה את ידו בהתלהבות. "עבר הרבה זמן!"
"כנראה לא מספיק זמן" חייך סטריוס בנבזיות. "ציפיתי לשטיח אדום סמנת'ה, לכל הפחות-"
"אויש תסתום" היא ציחקקה וחזרה לשבת לצד המדורה.
"סטריוס, בוא שב איתנו" הורה הקוסם המבוגר יותר. "סקיבי, אני צריך אותך לידי".
סטריוס גרף ברגלו מספר עלים יבשים כשהבעת סלידה מורגשת היטב על פניו, והתיישב לצד המכשפה הצעירה.
"פדמור… המיקום הזה באמת הכרחי?" פתח סטריוס.
הקוסם המבוגר הרים את ראשו ונעץ את מבטו בסטריוס. תווי פניו היו חרושות קמטים. עיניו הכסופות הטילו מבט חודר, קר, ולמוד שנים. "אנחנו נפגשים פה מכורח האילוצים, סטר'… ממך לא ציפיתי לקבל תלונות שכאלה… או שאני טועה?"
"אני חושב שאולי עדיף שנמצא מקום אחר, אני פשוט מרגיש שמיצינו את כל הקטע של התחברות לטבע" החוויר סטריוס.
"אתה רכרוכי מדי". אמר פדמור באחת. "אני מצפה ממך לכובד ראש… לא לשם זה נתכנסו".
"כמובן, סלח לי על זה…" התנצל סטריוס במהירות. סמנת'ה רכנה אחרונית וציחקקה.
פדמור פנה אל הקוסם הקירח לצידו. "קובולוב, ברשותך… דו"ח מצב".
הקוסם רכן קדימה כך שפניו יהיו גלויות באור המדורה לכלל המשתתפים, סקר את כולם ברפרוף קל, ופתח בדיבור.
"השבוע האחרון היה די שקט. היו כמה מקרים חריגים בסטרטון בהם מספר מוגלגים מסכנים גילו שהבית שלהם הפך למקום שורץ חיות טרף קסומות. נציגים מהמשרד הגיעו לשם כדי לנקות את הבלאגן, אבל נדמה שלפחות מוגל אחד עדיין לא אותר והנציגים מנהלים אחריו מרדף פעיל".
פדמור נאנח עמוקות. "סטריוס?"
"אלברט קרבין נעלם, השר הופך עולמות כדי למצוא אותו, אבל אני חושב שיש קשר ישיר לאחים פרסונס ואני לא אתפלא אם זה באמת המקרה."
"פרסונס?" פדמור קימט מצחו. "חשבתי שפרדי-"
"כבר לא" גיחך סטריוס. "הועדה שבתוכה ריגלתי במשרד החליטה שהוא בילה מספיק באזקאבאן. הוא חתם להם על כל המסמכים שהם רצו וגם הופיע לכל הדיונים, אבל נראה שהוא חבר בחזרה לאחותו המתוקה והשניים חזרו לזרוע הרס וחורבן, שזה מעולה אם אתה שואל אותי".
"חשבתי לגייס אותו בשלב מסויים" אמר פדמור בשקט. "אבל זו טעות. חדור התלהבות? בהחלט. אבל הוא צעיר מדי. הוא לא אמין. הסיבה שלכתחילה הוא נכנס לאזקאבאן היא תולדה של חוסר אחריות משווע. לא אקח על עצמי נטל שכזה… לעולם." הוא שבר באצבעותיו מספר ענפים יבשים.
"אני חושב שצריך לתת לו הזדמנות נוספת, פדמור". אמר קובולוב בקול הבס שלו, מבלי להישיר מבט.
"ואני חושב שאת ההזדמנות שלו הוא כבר מיצה". אמר פדמור בקול מקפיא. "אם כבר, הוא יותיר הרבה יותר נזק מאשר תועלת, גם אם הוא שימושי לצרכים שלנו."
"גם אני חושב" צייץ סטריוס, והשתתק מיד אחרי שסקיבי תקע בו מבט חמור.
סטריוס תלה שוב את מבטו בפדמור: "סר פדמור… אם רק היית נותן לי להישאר שם עוד קצת-"
"זה לא נתון למשא ומתן" אמר פדמור בנימה שקטה. "החסרונות עולים על היתרונות, והסיכון גבוה יותר, במיוחד בתקופה הזאת. משרד הקסמים מכיל יותר מדי אישויות בלתי רצויות לאחרונה, סקיבי יכול להעיד על כך".
רורשאק לא פצה את פיו, אבל הסכים בהנהון ראש קל.
"סמנת'ה… ספרי לי את רשמייך." אמר פדמור, בקול רך אך מלאכותי להחריד.
המכשפה הצעירה התעורה לחיים וכיחכחה בגרונה.
"אני ממשיכה לרגל אחרי הסקונרים. אני חושבת שהם לא נמצאים בכלל בתוך הבית, אבל בחודש שעבר ניסיתי לשלוח אליהם ינשוף ואף אחד לא יצא כדי לקחת את הדואר… אולי הם חושדים שעוקבים אחריהם. או שאני פשוט… בולטת מדי בשטח"
"יש הרבה חתולי בר באיסטפילד, סמנת'ה" אמר פדמור בעייפות מרומזת. "אני בספק שהם חושדים במשהו במידה והם אכן בסביבה…"
"אני עושה כל מה שאני יכולה!" היא קראה בנימה מתגוננת. "זה לא אשמתי שהם הטילו כשפי הנגזה על כל המתחם-"
"לא אמרתי שזאת אשמתך" קטע אותה פדמור. "אבל את תצטרכי להיעזר ביותר סבלנות במשמרות שלך – וכדאי שתזכרי את זה" הוא הישיר אליה מבט קר.
האוזניים שלה הפכו לורודות מעט, אבל היא שתקה.
פדמור מולל בידיו מספר עלים יבשים, והרים את מבטו אל השמיים הפתוחים, זרועי הכוכבים. "מה מצבנו עם הפוטרים?"
"הוא לא מהווה איום, לפחות לא בשלב זה" אמר סקיבי בשקט. "אנחנו יודעים שהוא הילאי כבר שנים, אבל הוא עובד בכוחות עצמו יותר משהוא עובד ישירות מול המשרד, ולכן אין לגביו יותר מדי מידע. זה נכון גם לגבי אשתו, הבת למשפחת וויזלי".
"הבת של ארתור". לחש פדמור. "בבוא היום, והוא יבוא, היא תצטרך להקריב הרבה יותר מכמה אחים".
סטריוס לטש מבטים בפדמור. קובולוב ציקצק בלשונו בשקט. סמנת'ה נראתה נסערת במעט אך מאופקת.
"יש הארות נוספות? הערות? לא? טוב מאוד. אתם צריכים לדעת לשם מה התכנסנו היום." פדמור הושיט יד למעמקי גלימתו ושלף שקיק בד קטן בגודל של כדור טניס.
נראה שהיושבים סביב למדורה נדרכו ברגע אחד. אווירה של מתח עלתה באוויר, ונדמה שצינת הלילה התפוגגה כביכול לא היתה. סטריוס בהה בעיניים נמרצות בשקיק הבד, לשונו תחובה בין שיניו.
"האם נכון להציג את זה עכשיו, פדמור?" אמר סקיבי.
"אין זמן אחר" ענה פדמור. "ואין טעם להמתין, השעה הגיעה."
הוא פרם באצבעותיו את החוטים שקשרו את את השקיק, ושלף החוצה אבן יהלום גדולה בצבע ירוק איזמרגד בוהק, הנתונה בתוך מסגרת חרוטה העשויה מכסף טהור. במרכז היהלום היו שני חורים חלולים שהגיעו עד לליבת היהלום, כביכול מישהו קדח אותם לתוך האבן.
סטריוס פער את פיו בתדהמה; סמנת'ה החניקה רק בקושי צעקה של התרגשות עצורה; קובולוב זינק ממקומו בהפתעה, עיניו הבהירות בורקות בעוצמה, והתיישב במהירות חזרה, נועץ את מבטו באבן.
"אבן האסקונדר… אני לא מאמינה שאני זוכה לראות אותה בעצמי… פדמור, אני רוצה להחזיק בה, אני מתחננת…." ליחששה סמנת'ה בכמיהה והושיטה את זרועותיה קדימה.
פדמור הישיר בה מבט עמוק, כביכול תוהה האם זה הדבר הנכון לעשות, ואז הושיט לה את האבן הירוקה באיטיות. היא נטלה את האבן בחרדת קודש מידיו, ובחנה אותה מכל צידיה בקפידה, ממלמלת לעצמה בתהליך.
"סקיבי, האם אתה בטוח שזו האבן האמיתית?" שאל סטריוס את רורשאק, שישב בשקט לצד פדמור.
"עבדתי קשה מאוד כדי להשיג אותה. זו האבן האמיתית, ויש לי כיצד להוכיח זאת, אבל לא אעשה זאת עכשיו". אמר רורשאק בפנים חתומות.
"היכן הסיכות….?" שאל קובולוב, לוטש מבטים אפלים באבן שעדיין התגלגלה בידיה של סמנת'ה.
"כן, איפה הן?" שאל סטריוס בנימה מתריסה. "האבן שווה למשקולת נייר בלעדיהן-"
"סבלנות" לחש פדמור בחלקלקות, מישיר מבט לסטריוס. "רומא לא נבנתה ביום אחד… רורשאק השיג לי את האבן, תפקידכם בהמשך יגזר ישירות כתוצאה מזה."
פדמור הושיט יד אל האבן ונטל אותה חזרה מסמנת'ה. הבעת פניה הזכירו תינוק מאוכזב שלקחו ממנו סוכריה.
"למה לקח כל כך הרבה זמן למצוא אותה לכתחילה?" שאל סטריוס את סקיבי.
"האגדה מספרת שאלבוס דמבלדור המנוח הסתיר את מיקומה למרות שידע עליו" אמר סקיבי. "אותו דבר קרה עם אבן החכמים בזמנו, לאחר שאדון האופל ניסה להשיג אותה ונכשל".
"אבן החכמים הושמדה" אמרה סמנת'ה. "זה בוצע בהוראה ישירה של דמבלדור".
"שקר גס" צחק סקיבי בצורה לא אופיינית למזגו. "זה מה שדמבלדור רצה שיחשבו. זה לא מסתדר עם האופי והאישיות שלו. הוא היה אגרן כפייתי של חפיצים אפלים רבים. אני בטוח שהאבן הזאת עדיין קיימת ונמצאת היכן שהוא באנגליה, אני פשוט לא יודע איפה".
"הויכוח הזה עקר" אמר פדמור בנימה ביקורתית. "אין לנו צורך באבן החכמים. אם אלבוס דמבלדור מצא לנכון להיפטר מהאבן של ניקולס פלאמל גם אם לא השמיד אותה בעצמו, אני לא רואה טעם בלחקור את מיקומה הנוכחי".
"המטרה מקדשת את האמצעים" אמר קובולוב. "אין גבול לערך שאבן החכמים תוכל לספק לנו."
"הערך היחידי שהאבן יכולה לספק זה עושר וחיי נצח של ריקנות אינסופית" ליגלגה סמנת'ה בקרירות. "אני מקווה שהיא באמת הושמדה… אולי באמת עדיף, כדי שלא תיפול לידיים של תאב בצע כמוך-"
"מספיק!" ירה פדמור, והויכוח נפסק באחת.
"אני חושב שדי להיום" אמר פדמור בקול רך, מחזיר את האבן חזרה לשקיק הבד וטומן אותה במעמקי גלימתו. "הוראות יגיעו בהמשך, לכולכם יש הרבה מאוד עבודה, ואני מצפה לעדכונים על בסיס שבועי…"
פדמור התרומם ממקומו ונעמד. שאר היושבים התרוממו גם הם, אחד לאחר השני.
"אני מניחה שזה אומר שסיימנו להיפגש כאן, אחת ולתמיד?" שאלה סמנתה, מביטה סביב בנוכחים.
"אכן כך". אמר פדמור. סטריוס הסווה את הקלתו בשיעול קל.
פדמור נטל את שרביטו בידו, ובהנף יד אחת כיבה את המדורה הקטנה. החושך שהשתרר היה כל כך חזק שהם בקושי יכלו לראות אחד את השני, למרות היותם מכונסים בינם לבין עצמם, במרחק של פחות ממטר.
"אני חוזר ללונדון". אמר פדמור בשקט. "סמנת'ה, אני מצפה לינשוף ממך כבר ביום ראשון." סמנת'ה הנהנה בראשה, למרות שדמותה בקושי נראתה.
"קובולוב, אני מצפה ממך למצוא מקום ראוי ובטוח שבו נוכל לשהות בחודשים הבאים, ואני מצפה שתעשה זאת בעדיפות עליונה."
"לא אאכזב אותך, סר פדמור" אמר קובולוב, מרכין את ראשו בפני פדמור.
"סקיבי…" פנה פדמור אל רורשאק. "עשית לנו שירות גדול… גדול מאוד. אתה מקרב אותנו אל המטרה, ואתה תתוגמל בהתאם לכשיגיע הזמן".
"רצונך הוא משאלתי" ענה סקיבי. "אני מוכן ליציאה".
פדמור עמד במקומו עוד מספר שניות, נתן מבט אחרון בכוכבים שמעליו, ובקול 'קראק' חזק הוא התעתק משם.
"היה טוב לראות אותך, חתלתולה" אמר קובולוב לסמנת'ה, והתעתק גם כן.
"אידיוט" חייכה סמנת'ה. היא פנתה לסקיבי וחיבקה אותו לרגע קצרצר, ומיד הרפתה.
"שמור על קשר!" אמרה.
"אין ספק" אמר סקיבי, והחווה בידו לשלום.
'קראק' חזק נוסף, והיא נעלמה משם.
"היא אפילו לא אמרה לי שלום" אמר סטריוס באכזבה מעושה.
"אם תהיה פחות דביל אולי תקבל גם להתראות" אמר סקיבי בחיוך קל. "אני הולך".
"לאן?" שאל סטריוס בפיזור.
"לאן אני עוד יכול ללכת?". שאל סקיבי. "הוגוורטס".
ובקול נפץ חד, הוא נעלם.
תגובות (2)
ראשית, מייק, ברוך שובך.
אתה מוזמן להגיב על סיפוריהם של אחרים, וכך תזכה ליותר צפיות. אולי כתוצאה מכך, אפילו תגובות.
שנית, בטרם אתייחס לתוכן, הסיפור כתוב היטב, עברית טובה, ובעל נראות מעולה.
ככותב איכותי, ובהמשך לדבריי לעיל, אבקשך לא רק להגיב, אלא גם להשקיע בתגובות איכותיות.
שלישית, ה'פוטרמאניה' המחודשת עקב 'ההסכת שאין לנקוב בשמו', תרם כנראה את חלקו. עברו אי אלו שנים מאז קראתי את הסדרה. למעט דמבלדור, לא זיהיתי אף שם. האם זהו סיפור ל'פוטריסטים' מושבעים, או שמספיק שקראתי מזמן?
רביעית,
אני לא גזען, אני שונא את כולם.
היי, ראשית תודה רבה! לגבי תגובות, אני עובר בין הסיפורים, אך נכון לעכשיו התקשתי למצוא סיפורים מעניינים שיצריכו את תגובתי, לפחות לא בז'אנרים שאהובים עליי, אך מן הסתם אטרח להגיב יותר.
באשר לסיפור עצמו, אם הדבר היחידי שאתה זוכר מהסדרה הוא "דמבלדור", אתה תתקשה לעקוב אחריו או להנות ממנו, היות שהוא מהווה המשך ישיר לאפילוג הסדרה ומכיל עשרות פרטים ודמויות שכבר צריכות להיות חקוקות בזכרונך. בהתאם לכך הסיפור אינו בהכרח מיועד רק לפוטריסטים מושבעים כהגדרתך, אבל לפחות מבחינתך תידרש קריאה חוזרת של הסדרה על מנת להפיק את המירב מהעלילה שאני מנסה לייצר פה.