פאנפיק ה"פ • הקדמה

⚓ ☸ ⚓

רוחות קרות צרבו את עיניה הירוקות בהירות. שערה הבהיר נספג גשם ונתלה משני עברי ראשה כקווצות לחות וישרות. היא נדחפה על ידי הילדים שמיהרו למצוא את דרכם לכרכרות שמובילות לטירה. היא נבהלה עד מאוד מכל צעקות התלמידים שמנסים למצוא איש את רעהו, מצווחות הינשופים ויללות החתולים. אי שם שמעה קול רם יותר מברק שאמר "תלמידים חדשים? תלמידים חדשים לפה!" כמו מכונה היא פנתה לכיוון הקול וראתה איש מאוד גבוה מחייך אליה בנעימות מתוך סבך זקן שחור. משהו בחיוך הזה עודד אותה, וגופה הזערורי התקדם לכיוון קולו, תוך כדי שהיא מאבדת שיווי משקל מידי פעם, מועדת על האבנים החלקלקות. קבוצה של ילדים בני גילה התאספו סביב האיש הענק החביב, ואחת מהן עם סנטר מחודד ושיער לבן בהיר הביטה בו בגועל, ואלקסיה מיד הרגישה סלידה כלפיה, אפילו שלא הבינה למה. היא הקשיבה לנאום של האיש, שנקרא האגריד ועלתה עם עוד שני ילדים לאחת הסירות, ולאחר מכן החלו לשוט באגם שחור כלילה.

אלקסיה בחנה את חבריה לסירה בביישנות. ילד כהה שיער הביט בה בחזרה בסקרנות מעט חוצפנית והיא נרתעה ממבטו, ופנתה להביט בילדה השנייה. "אני סיריוס, מה שמכן?" הוא שאל אותן במהירות. הילדה עם השיער האדמוני בחנה אותו במבט קצר וענתה ששמה לילי, ועד מהרה אלקסיה הצטרפה לשיחה.

אחרי שעברו עיקול קטן, עיניה פתאום סונוורו מאור מנצנץ פתאומי, וקריאות התפעלות נשמעו סביב. כעת הסירות התקדמו מעט יותר מהר והחישו אל גדה בוצית. אלקסיה הרימה את עיניה והביטה ביראה בטירה ענקית, שחלונותיה מאירים אליה כמו בחיוך מזמין.
אז זהו זה. היא חשבה לעצמה. הגעתי הביתה.
הגעתי להוגוורטס.

⚓ ☸ ⚓