פאנפיק לילי וג'יימס \ פרק 1 – כמה פעמים

השענתי את ראשי כנגד זכוכית חלון הרכבת בייאוש.
נמאס כבר מהפוטר הזה. כמה פעמים צריך לצעוק עליו, והוא עוד לא יבין? כמה פעמים צריך להזכיר לו שעוד לא שיניתי את דעתי, ואני עדיין לא רוצה לצאת איתו? כמה פעמים, לעזאזל, אני עוד צריכה לראות את הפוץ הנפוח הזה מעביר את ידו ברעמת השיער שהוא כל כך מתגאה בה (ולדעתי אין מה להתגאות ברעמת שיער שפשוט לא מתיישרת), וחושב את עצמו לכל יכול, לחכם ויפה מכולם?
הייתי בטוחה שבקיץ הוא כבר יקלוט שאין בינינו שמץ של סיכוי, אלא אם ישתנה לגמרי בהתנהגות שלו – מה שלגמרי לא סביר שיקרה. אבל אפילו עכשיו, כשישבנו בתא המדריכים (ואין לי מושג מאיפה צץ הרעיון האידיוטי הזה למנות את פוטר לתת דוגמא לקטנים ממנו), וקיבלנו הסברים והוראות חשובות למשך השנה, הוא העז להעלות שוב את השאלה השנואה עליי יותר מכל – "רוצה לצאת איתי?". ובאותו רגע, כשהרגשתי שכל ההתרגשות בלהיות מדריכה נגזל ממני עד תום בגלל האגו הנפוח הזה שיושב לצידי – צעקתי עליו את כל מה שאני חושבת, מהשיער השחור המזדקר ועד הנעליים החדשות שנעל באותו יום. ולא רציתי להישאר איתו עוד בתא, ולכן יצאתי משם, מספיקה לצערי לראות את החיוך שעל פניו, החיוך שהוא כל הזמן מחייך אחרי שאני צועקת עליו. אין ממש הגדרה לחיוך שאני כל כך לא סובלת בו – כי זו הבעה שגם שמחה שאני מתייחסת אליו, וגם כזו שהוא יודע שיום אחד עוד אצא איתו.
הא, פוטר, תמשיך לחלום!

* * *

"היי, אוואנס! אוואנס!"
הסתובבתי לאחור. מי זה אם לא ג'יימס פוטר, שלא מספיקה לו תשומת הלב שכבר יש לו?
"לא נשארת עד סוף ההסברים שנתנו למדריכים – " מעניין באשמת מי זה, באמת! " – אז רוצה שנשב ואשלים לך מה שפיספסת?"
"לא תודה," כמעט רתחתי מחוצפתו. "יש לי חברות שיכולות להסביר לי אם צריך."
"את מתכוונת לסנייפ?"
שלושת חבריו הקונדסאים שניצבו לצידו, פרצו בצחוק רם.
"אני כבר ממזמן לא בקשר איתו." גילגלתי את עיניי.
"אה, מצויין," הוא חייך. "אז את בטח פנויה לצאת איתי."
"לא, פוטר, אני בחיים לא אצא איתך, מתי בדיוק תבין את זה?" התעצבנתי.
"את עוד תראי שתצאי איתי." הוא נשמע מאוד בטוח בעצמו.
"אתה חי באשליות."
"אני מבטיח לך שעד חג-המולד את כבר תהיי שלי."
נחרתי בבוז. "תזכור את ההבטחה הזו, כי אני משוכנעת שלא תצליח לעמוד בה."
"לא, אוואנס," הוא חייך הפעם מאוזן לאוזן. "את תזכרי את ההבטחה שלי."