פיקרוסאובר – וואן פיס וצובאסה כרוניקל – פרק שני
קורו ישב על הסיפון בזמן שהספינה הפליגה. הוא שקל לתקשר עם העולם של החנות ולבקש משאלה – שהספינה הזאת תוכל לזוז מהר יותר. אבל הם צריכים להיזהר לא לבזבז משאלות.
לעזאזל! הוא היה אמור לשמור עליו כמו שצריך!
„אני שומר ראש ממש גרוע…“ הוא אמר לעצמו "לא הצלחתי להגן עליו כשהוא איבד עין, ניסיתי להציל אותו מהעולם המטורף שלו וזה עלה לי בזרוע – שהוא עצמו דאג להחזיר לי. למה הוא כל כך סומך עלי כל הזמן?“
המלך המטורף ההוא צדק בדבר אחד. זה מאוד קשה לישון בלי פיי. ממתי זה נהיה ככה? פעם הוא היה יכול לישון בכל מצב. האם זה התחיל ביאמה? כשהוא חשב שזה יהיה סיוט לישון עם מישהו אחר, אבל גילה שהוא טעה? כשהם נתנו להם את אותו האוהל ואותה השמיכה בלי לשאול שאלות בכלל? בעצם זה לא איפה שהוא נמצא עכשיו?
הוא הסתכל למטה וראה את השיער הבלונדיני הסבוך של פיי שנשען על כתפו.
„כמעט חשבתי שאיבדתי אותך…“ הוא שמע את עצמו אומר לו, וליטף את שיערו.
„הא?“ פיי התעורר ושפשף את עיניו. „על מה אתה מדבר?“ הוא הסתכל על קורו בשתי עיניו הכל כך כחולות, "אף פעם לא איבדת אותי. היינו ביחד כל המסע, ואחרי שהוא נגמר הסכמתי לבוא איתך לעולם שלך.“
קורו הסתכל מסביב. הם היו בבית שלו. בעולם שלו. הוא נשען על הקיר כשפיי שוכב על הפוטון ונשען עליו. סוף סוף הוא הגיע הביתה. הוא ילך לדבר עם טומויו. להסביר לה שפיי החליט להישאר איתם…
הוא התעורר באופן פתאומי כשגל גדול פגע בספינה.
הוא צריך לחזור לישון. עליו לשמור את כוחו. אבל קשה לישון כשדואגים.
הוא שמע מישהו מתקרב אליו. אחד משני הספנים האלה. אם זה היה מוקונה או סיוראן הוא היה מבקש להישאר לבד. אבל הם משתדלים להתנהג בנימוס כלפי האנשים שנותנים להם מקום להישאר בו בזמן המסע, אז הוא לא אמר כלום.
זה היה הבחור הבלונדיני. הוא התיישב לידו והצית סיגריה ואז הטה את החפיסה כלפי קורו, כאילו הוא מציע לו שייקח אחת גם לעצמו.
„אני…“ קורוגאנה הסמיק "אני לא יודע מה עושים עם הדברים האלה…“
„אף אחד לא מעשן בעולם שלך?“
„יש כמה זקנים שמעשנים מקטרת, אבל…“
„עדיף לך ככה.“ אמר סאנג’י "זה הרגל רע מאוד. מאוד מזיק לבריאות. אבל אתה נראה לי טיפוס ממושמע. בטח אין לך הרגלים כאלה.“
„דווקא יש כאלה שאומרים שאני שותה יותר מדי…“
„למה לא אמרת קודם?“ סאנג’י קיפץ בהתרגשות. לפני שקורו הספיק להגיד משהו הוא נעלם כלא היה וחזר עם בקבוק ושתי כוסות.
„שמרתי אותו להזדמנות מיוחדת.“ הוא אמר בחיוך. „לכן אנחנו נשתה רק כוס אחת כל אחד. ואנחנו נרוקן את השאר ברגע שנחזיר אלינו את הקוסם שלך!“
„נשמע לי מתאים.“
„לחיי המשימה המסוכנת שלנו!“ הם השיקו את הכוסות שנגמרו די מהר. „אז בכל זאת יש לך הרגל רע, הא? לי יש הרבה כאלה.“ הוא חייך אליו "העישון, השתייה, הנשים… להיות פיראט ולגנוב דברים שלא שלך… להסתכן במסעות האלה…" הוא הסתכל על הכוכבים "אני בטוח שהכבד והריאות שלי הולכים לההירס ובטח אני אחטוף איזה מחלת מין, אבל אני משוכנע שאני אמות הרבה לפני שכל הדברים האלה יקרו לי. אני בטח הולך לגמור את הקריירה באחת ההרפתקאות המסוכנות שלנו… למה אני עושה את זה לעצמי? כנראה שאני ממש שונא את עצמי.“ הוא צחק. הוא בהחלט היה יכול לשתות עוד אחת כרגע.
„תתחיל לשמור יותר טוב על עצמך,“ אמר קורו בקול רציני "כי אתה עומד למות הרבה יותר מאוחר ממה שאתה חושב.“ סאנג’י הסתכל עליו במבט מופתע "זורו הזה לא ייתן שמשהו יקרה לך.“
„אתה חושב?“ חייך סאנג’י "אני בטוח שהוא רק מחכה להזדמנות הראשונה להעיף אותי מהסיפון כשאף אחד לא מסתכל… אפילו את האוכל שלי הוא לא אוהב… אני רק מעצבן אותו…“
„יום אחד אתה תהיה מופתע.“ קורו חייך. „אני מזהה את הנשמה שלי כשאני פוגש אחת כזאת… הוא לא יתן לשום דבר לקרות לך. לעולם. אתה בטוח שאמרנו רק כוס אחת?“
„אם אתה רוצה עוד אחת, תציל את הקוסם היפיוף שלך!“
„אני מניח שזה הוגן…“
„כאילו מישהו כיבה את האור…“ הקול של סאנג’י התרכך פתאום וקורו הסתכל עליו במבט שואל. „ברגע שהנוכחות שלו נעלמה.“ הוא הסביר "בלי שהוא נמצא איתנו, בלי החיוך שלו…“
„החיוך שלו כל כך מזוייף…“ התחיל קורו.
„כן, שמתי לב.“ אמר סאנג’י בעצב "גם כשהוא מחייך, זה מרגיש כאילו שהוא בוכה מבפנים. אבל זה רק עושה את החיוך שלו יותר יפה.“ קורו הרים גבה "כי הוא מחייך בשבילנו." הסביר סאנג’י "ואפילו אם החיוך שלו מזוייף, ברגע שאנחנו לא יכולים לראות את החיוך הזה יותר, זה מרגיש כאילו כל האור נעלם… אני מתכוון… גם היצור שלכם וגם הילד די חמודים, אבל ההוא…“ הוא המשיך להסתכל למעלה "אני פגשתי אותו רק לזמן קצר, אבל הוא עושה רושם של טיפוס…“ הוא ניסה להגדיר את זה במילים "של מישהו שאי אפשר בלעדיו. שלא להחזיר אותו אלינו זאת פשוט לא אופציה.“
„זאת באמת לא אופציה.“ אמר קורו "אנחנו נחזיר אותו.“
„אתה בטח חושב,“ התחיל סאנג’י "מה עובר עליו בכל דקה שאנחנו עדיין לא מגיעים לשם. אבל…“ הוא חייך אליו "בכל הזמן הזה הוא גם יודע טוב מאוד שאנחנו באים בשבילו. אני בטוח שהוא הרבה יותר חזק ממה שהוא נראה. ואני בטוח שהוא יוכל להתמודד עם כל דבר עד שאתה תגיע.“
"אני יודע." קורו הרגיש פתאום הרבה יותר טוב.
„אז אתה יכול לישון." סיכם סאנג‘י. "הוא היה רוצה שתישן כמו שצריך לפני הקרב הקשה שמחכה לך.“ הוא שם יד על כתפו של קורו והתרומם בעזרתה. ואז חזר לבטן האוניה בלי להגיד מילה. עד שהוא הגיע לערסל שלו ונשכב בתוכו קורו כבר נרדם על הסיפון.
„אני לא מאמין שהסתרת בקבוק כזה כל הזמן הזה.“ זורו צחצח את החרבות שלו בפינה לאור נר. „כאילו שהוא היה צריך תמריץ, הבחור.“
סאנג’י נשכב על הערסל והסתכל על התקרה "ואתה צריך תמריץ?“ הוא שאל. „מה אם… אני ואתה לא נעשה כלום עד שנציל אותו?“ הוא חייך אל זורו בעיניים עצומות. „זה יהיה תמריץ מספיק?“
„אתה חתיכת חרא, אני מקווה שאתה יודע את זה.“
„זה מה שאתה אוהב בי.“ צחק סאנג’י ונשכב ביתר נוחות בערסל.
זורו פרע את שיערו של סאנג’י, לא בדיוק בעדינות וטיפס על הערסל השני.
********
„אבא! באתי לעדכן אותך בעסקי הממלכה!“ אשורה הצעיר נכנס לחדרו הפרטי של המלך אשורה בארמון באי קלס "כי אתה הולך לחזור להיות המלך. זה רק עניין זמני! לכן אתה צריך להיות מעודכן. לא איכפת לי אם אתה לא רוצה להזיז את עצמך…“ עיניו של אשורה הצעיר נפקחו בתדהמה "אתה… נראה הרבה יותר טוב מקודם…“
„אכלתי ארוחה טובה.“ ענה המלך אשורה בחיוך. „מצאתי טבח מעניין. אני חושב להפוך אותו לטבח המלכותי. ממילא הוא בדרך לכאן. אחרי שניקח אותו בשבי נציע לו את הברירה בין הצינוק לבין העבודה, יש לי הרגשה שאני יודע במה הוא יבחר…“
„מה זאת אומרת בדרך לכאן?“ התפלא אשורה הצעיר.
„כוח פלישה מתקרב לארמון.“ הודיע אשורה "זורו, צייד הפיראטים, עם עוד שלושה לוחמים חזקים. אני מאמין שהם יהיו מסוגלים להתמודד גם עם כוח צבאי שלם. אבל יש לנו עוד קצת זמן.“
„אבא, אתה מרגיש טוב? אתה בטוח שאין לך הזיות? מאז שאתה… מאז שפיי איננו, אתה…“
„על מה אתה מדבר? פיי נמצא בחדר השני.“
„אבא, אתה באמת מתחיל להדאיג אותי.“
„אני רציני.“
„שנינו היינו בהלוויה שלו, אבא.“
„לך לשם ותסתכל בעצמך.“
פיי שכב במיטה המפוארת של המלך, לייד שני חלונות גדולים שהיה אפשר לראות מהם את החוף מעבר לשלג היורד בחוץ. האזיקים הקסומים רוקנו את כל כוחותיו. אשורה אפילו לא היה צריך לקשור אותו. האזיקים על פרקי ידיו הספיקו.
„פיי!“ אשורה הצעיר רץ לכיוונו "היית חי כל הזמן?!“ הוא התיישב על המיטה לצידו "אבל אני ראיתי אותך מת… הכל היה מלא דם ואבא היה מיואש…“ הוא הפסיק לדבר לכמה רגעים "הוא קודח מחום!“ הוא אמר בפחד.
„זאת תופעת לוואי של האזיקים הקסומים. הם לא נועדו לשימוש ליותר מ-5 דקות. הם לוקחים לך את כל האנרגיה. אבל בלעדיהם לא היינו יכולים לרסן אותו. אני חושב שהוא אפילו יותר חזק מהפיי הקודם. לא היית רוצה שהוא יתחיל להשתולל בקרב קסום אכזרי ויעלה את הארמון באש, נכון? אין לנו ברירה… אל תדאג.“ הוא הוסיף "אני מכין לו קעקוע. ייקח לי איזה שבוע, אני מאמין שאני אסיים לפני שהם יגיעו לכאן. אני חושב שהפעם אני אבחר בקעקוע נחמד שאומר שהוא לא מסוגל להשתמש בקסם שלו במטרה לתקוף אותי או להזיק לארמון. כן, נראה לי שזה יהיה הכי טוב…“
„הוא לא יחזיק מעמד שבוע!“ זעק אשורה הצעיר והחזיק את ראשו של פיי בידיו.
„הוא חזק. אני מאמין שהוא ישרוד, וגם אם לא, אני פשוט אביא אחד חדש. אני מתכוון להביא לכאן איזה 20 מהם. ככה אם אני אהרוג אחד מהם בטעות זה לא יהיה כל כך נורא. אם הם יהיו הרבה זה גם יוריד מהם את עומס העבודה, אתה לא חושב?“
„זה אתה!“ צעק הנסיך "אתה לא אבא שלי! אבא, תחזור לעצמך מייד!“
„גם אני אבא שלך.“ אמר אשורה בקול רגוע "אתה חייב ללמוד לקבל את זה… הממ… מה יש לנו כאן?“ הוא הסתכל בניירות שאשורה הצעיר הניח קודם על שולחן העבודה שלו. „הצעה לברית עם ארץ יאמה? מתי תלמד כבר?" הוא גילגל את עיניו "אתה לא יכול להציע בריתות עם הארץ ההיא רק כי אתה חם על הנסיך שלהם…“
„זה לא העניין ואתה יודע את זה! ברית עם יאמה תעזור לנו בהרבה דרכים…“
"כן, אני בטוח שהיא תעזור לך.“
"מספיק! אני לא אדבר על זה איתך! תחזור לעצמך עכשיו!“
„אולי אחר כך, מי יודע…“
„אני בטוח שאם תחזור לעצמך אתה תשחרר אותו מייד!“ הנסיך הצעיר נשמע כועס.
„אני לא כל כך בטוח.“ אמר אשורה "אני לא מסוגל לחיות בלי פיי. גם האני האחר פשוט לא יהיה מסוגל לתת לו ללכת. ועכשיו… גיליתי שיש עוד פיים בעולמות האחרים. והפעם אני מתכוון לדאוג לעצמי לאפסקה מכובדת.“
„בוא נשים בצד את העובדה שאתה מדבר על לחטוף חפים מפשע ולכלוא אותם נגד רצונם.“ אמר אשורה הצעיר בקול מריר "בלי קשר לזה, יש לך מושג איזה מחיר תצטרך לשלם? אוצרות הממלכה שלנו יכולים לכסות משאלה כזאת בכלל?! שלא לדבר על הזמן שתשקיע בלקפץ מעולם לעולם ולחפש את פיי בכל מקום, אין לך ממלכה לנהל? או שאתה מתכוון למסור לי את הכתר כבר באופן רשמי בשביל לצאת למסע המטורף הזה?“
„הו, המחיר יהיה נמוך יותר ממה שאתה חושב.“ אמר אשורה בקול רגוע "שמעתי על צייד אחד, שמסתובב בין העולמות. אני אבקש ממנו לצוד אותם בשבילי ולהביא אותם לכאן. אני מניח שהוא ייקח מחיר נמוך בהרבה. אולי הוא רק יבקש ממני לוותר על בני היחיד…“ הוא צחק וליטף לבנו את הראש "סתם, סתם, צוחק איתך! הוא רק רוצה את האזיקים הקסומים האלה. אבל בשביל לתת לו את הכוח הזה, אני אצטרך לאבד אותו. לכן זה נשמע לי מחיר הגיוני.“
„אני אשמח מאוד כשאבי האמיתי יחזור לכאן!“ אמר אשורה הנסיך.
„בכל אופן, אתה צריך לשמוח. כל כך הצטערת שאיבדת את החבר הקטן שלך, ועכשיו יהיו לך עוד הרבה ממנו…“
„אני ארפא אותו!“ אשורה הצעיר נשמע נחוש.
„תחשוב על מה שאתה אומר.“ הזהיר המלך "יש לך אחריות. אתה המלך של האי הזה כרגע. יש לך חובות, ואתה גם צריך להזהיר אותם מהפלישה המתקרבת. אין לך זמן עכשיו לשבת ולרפא אותו.“
„שום דבר לא יותר חשוב מלרפא את פיי.“ אמר הנסיך "יש לנו גנרלים ושרים מצויינים שיצטרכו להסתדר בעצמם כרגע.“
הוא הניח יד על המצח של פיי וריכז את כל כוח הקסם שלו. המלך אשורה יצא מהחדר. כנראה כדי להתחיל להכין את הקעקוע. זה לא היה חשוב עכשיו. הדבר הדחוף ביותר היה לדאוג שפיי לא ימות לו שוב. לרפא אנשים זה לא קסם פשוט. אשורה היה צריך להקדיש את כל המאמצים שלו.
אחרי כמה זמן עיניו של פיי נפקחו.
„המלך אשורה…“ הוא אמר כשהוא ראה את הטיפוס עם האזניים המוזרות, השיער הארוך שמפוזר על כל המיטה, וערימות התכשיטים שהוא עוטה, שישב לצידו.
„אנחנו מכירים?“ שאל הנסיך.
„פגשתי אותך פעם על עולם אחר.“
„ואני מבין ששם הייתי המלך ולא רק ממלא המקום הזמני?“
„היינו שם אוייבים…“ אמר פיי בעצב "אבל לא אני בחרתי בזה…“
„ברחת?“ התפלא אשורה. „ממה ברחת? או שאתה מתכוון 'בחרת'?“
„אני מצטער…" אמר פיי "השפה של קלס שלך קצת שונה מזו של קלס שלי. אבל הן עדיין די דומות.
„מה קרה שם בסוף?“ שאל ממלא מקום המלך הצעיר.
"השלום הגיע לעולם ההוא,“ פיי חייך בעצב "אבל במחיר כבד…“
„אני מבין… גם אני הכרתי אותך. בעולם הזה." אמר הנסיך "אנחנו היינו כמו אחים.“ עיניו נמלאו דמעות "אבל איבדתי אותך. אני הייתי במשימה באי אחר כשזה קרה. ומאז אני לא מפסיק לחשוב על זה… למה הוא לא חיכה שאני אחזור? למה הוא לא ביקש ממני להיות לצידו כשהוא מדבר עם אבא שלי?“
„הוא בטח דאג שגם אתה עלול להיפגע.“ אמר פיי בחיוך. „הוא בטח לא רצה לסבך גם אותך בגלל ההחלטות שלו…“ הוא התחיל להרגיש יותר ויותר טוב. הוא הפסיק לדבר. פשוט שכב שם ונתן לכוח הקסם המרפא של אשורה לעשות את העבודה. עליו להתחזק, אחרת הוא לא יוכל לעשות דבר. והוא חייב לעשות משהו.
חייבים לעצור אותו.
גם אם החברים יגיעו ויצילו אותו ממלתעותיו של המלך הפסיכופטי הזה, זה לא יפתור את הבעיה.
הוא מתכוון לחטוף עוד פיים. לשלוח עליהם את הצייד המטורף הזה.
הוא נזכר בזוג הסטודנטים שהם פגשו בעולם של החנות וקיבתו התהפכה במחשבה מה עומד לקרות להם. הזוג הצעיר והמאושר, שלמדו בטוקיו ועמדו לנסוע לארצו של פיי כי שם מותר להם להינשא זה לזה…
אשורה המטורף מתכוון לחטוף אותם! הוא מתכוון לחטוף פיים מבין זרועותיהם של הקורואים שלהם! וחלק מהם נמצאים בעולמות בהם בכלל אין להם כוח קסם!
הקורואים ינסו לעשות הכל כדי להחזיר אותם וחלק מהם האלה עלולים להגיע למעניקי המשאלות. ואז הם יבקשו שפיי שלהם יחזור אליהם.
פיי ידע מה יהיה המחיר. שהפיים האלה ישכחו אותם. הם יזכו לחזור למשפחה ולחברים, כשהם זוכרים את כל חייהם מלבד את קורו. והקורואים יצטרכו להסתכל בעיניים של פיים שלא מזהים אותם. חלק מהם יסתכלו על הפיי שלהם מרחוק רק לפעמים, ויהיו עדים לחיים שהוא חי בלעדיהם. וחלק מהם ינסו לחזר אחריו שוב, וירגישו בדיוק כמו שסיוראן הרגיש כשהוא היה במסע עם סאקורה ששכחה אותו.
והם אלה שיהיו ברי המזל ביותר, אלה שיצליחו להציל את הפיי. מה יעלה בגורלם של הפיים שהם לא יצליחו להציל??
בשום אופן לא! הוא לא יתן לזה לקרות! הוא הולך לשבור את מעגל המשאלות והסבל הזה!
הפעם זה לא אשורה שהציל את חייו. הפעם זה לא האדם היחיד שאי פעם הראה לו נדיבות וטוב לב.
הפעם הוא לא יסתפק בכישוף שינה. הפעם הוא לא ישאיר לקורו לטפל בבלגאן שהוא השאיר אחריו.
הפעם פיי יהרוג את אשורה המטורף הזה במו ידיו!
אבל… איך הוא יכול לעשות את זה עם האזיקים הארורים האלה שלוקחים את כל כוח הקסם שלו, וחוץ מזה גורמים לו לקדחת הסטרית שהוא עלול עוד למות רק ממנה?!
לחשוב, פיוש, לחשוב!
אשורה הצעיר נפל פתאום על המיטה באנקת כאב.
„המלך אשורה!“ פיי אחז בידו "אתה בסדר? עכשיו לך יש חום! אל תגיד לי שלקחת את הקדחת על עצמך?!“
„לא… אני… רק צריך לישון עכשיו כמה שעות…“ עיניו נעצמו.
פיי כיסה את אשורה הצעיר שנפל לשינה עמוקה. הוא החליט לישון גם בעצמו, אחרת החום שלו יחזור. הוא ממילא לא יהיה מסוגל לברוח כרגע. הוא חייב קודם לחשוב על דרך להסיר את האזיקים.
רק חבל שקשה להירדם בלי קורו טאן…
********
„בוקר טוב.“ קורוגאנה שמע את קולו של זורו.
„אימונים?“ שאל קורו בחיוך.
„אלא מה?“ ענה זורו. „יש לי חרבות מעץ בשביל האימונים.“ הוא הסביר. „אתה בטוח שאתה רוצה להשתמש רק באחת?“
„אחת בדרך כלל מספיקה לי,“ אמר קורו "אבל אם המלך הזה ישלח עלינו את הצבא שלו, אולי לא יזיק לי להשתמש הפעם ביותר מזה. זה יכול להיות מעניין…“
„הו, אין דבר שגורם לי להרגיש יותר בטוח משני קורו רינים מתאמים!“ קיפץ מוקונה.
„מה אתה אומר ילד?“ שאל סאנג’י "נכין להם ארוחת בוקר ענקית ואחר כך נתאמן גם אנחנו?“
„בשמחה.“ אמר סיוראן. „אני אעשה כל מה שאני יכול בשביל להתחזק יותר לקראת הקרב הזה.“
„איך אתה נלחם?“
„אני מתשמש בחרב, וגם למדתי להילחם בשיטת הבעיטות.“
„זה כאילו אתה הילד שלי ושל זורו!!“ צעק סאנג’י באושר. ופתאום הוא קפא במקומו. מה לעזאזל הוא אמר עכשיו? הילד שלו ושל זורו? „אה… בדיחה, בדיחה… אני צוחק איתך… בוא נלך להכין אוכל!“ סאנג’י ניסה לסלק את המחשבות מראשו. גם הוא וגם זורו יהיו הורים נוראיים, וחוץ מזה הם לעולם לא יזכו להתיישב עם מישהי ולהביא ילדים לעולם. בכלל, אין לו זמן לחשוב על זה עכשיו! יש עלמה במצוקה שעליהם להציל! העובדה שזה בחור ולא עלמה לא משנה כהוא זה! הם יצילו אותו!
תגובות (0)