צובאסה כרוניקל – מה באמת קרה בארץ יאמה
קוגואנה: בארץ אדוניס, כש"זרקתי אותו“, הייתי בטוח שזה לעולם לא יקרה שוב. שאסור לי לעשות את הטעות הזאת. שלא כדאי להסתבך עם שותפים למסע ובמיוחד לא עם האדם הזה. לא עם הטיפוס הזה שאני כל כך בטוח שהוא מסתיר מאיתנו משהו.
אבל אז הגענו לארץ יאמה. פתאום נחתנו שם, בלי הילדים והיצור. בלי שאנחנו יכולים להבין אחד את השני. דאגנו שאולי נצטרך להישאר שם לתמיד, אבל בסוף נשארנו לחצי שנה.
רציתי להאמין שהם יחזרו בשבילנו. אחרי הכל, אנחנו נועדנו להיות לצידם במסע שלהם. אז השגתי לנו עבודה בתור חיילים בצבא של יאשה. השפה שלהם היתה דומה ליפנית שאני מדבר, אבל הבחור לא יכל להבין מילה. כמה שהוא נראה לי שונה כשהוא סוף סוף סתם את הפה. לא יכולנו לתקשר במילים. והוא כל הזמן חייך אלי את החיוכים האידיוטים שלו. בהתחלה הם העלו לי את הדם לראש, אבל אחר כך הבנתי שזאת הדרך היחידה שלו להסביר לי שאני לא צריך לדאוג לגביו.
בכל לילה היינו צריכים להילחם בטירת הירח. לכמה שעות, עד שנזרקנו חזרה לארץ יאמה. לא אמרתי להם מה אני חושב על המלחמה המטופשת שלהם. אם זה נותן לנו פרנסה מה איכפת לנו? כשנלחמתי ביפן, תמיד היתה לי מטרה, להגן על טומויו והאחרים. זה שונה לגמרי כשנילחמים סתם. אבל לא דאגתי יותר מדי. החיילים שם לא היו מספיק חזקים כדי להעמיד אותנו בסכנה. אותי לפחות. אולי גם אותו, וגם אם לא, הבטחתי לו שאני אגן עליו. למרות שהוא לא יכל להבין כשאמרתי לו את זה. או שאולי כן…
אולי זאת ההגנה האולטימטיבית? שאפילו את כל הדיבורים אני עושה בשבילו?
בחרתי בשבילו קשת וחץ בתור נשק. שילחם מטווח רחוק, ככה הוא לא ייפגע. איזה מצחיק אני! הוא מאוד חזק, ואני כל הזמן מפחד כאילו הוא עומד להישבר… אולי כי המראה העדין שלו מטעה אותי…
ובאמת חשבתי שזה לא יקרה שוב, אבל מה כבר אפשר לעשות כשאי אפשר לדבר אחד עם השני, הא?
התחלתי ללמד אותו את השפה. בארוחות של החיילים מול הכדירה, מנסה להטות לו את הפעלים "לאכול", „לשתות" וכו’… והוא היה חוזר אחרי במבטא כבד. המבטא שלו היה די חמוד, האמת…
הם נתנו לנו את אותו האוהל, ובתוכו רק שמיכה אחת. אפילו לא שאלו. בעולם הזה לא היתה להם בעיה עם דברים כאלה. כמה מהחיילים באמת חזרו לבתים שלהם אחרי הקרב, אולי למשפחות שחיכו להם. אבל הרבה חיילים נכנסו יחד לאוהלים שלהם כאילו זה כלום. אחד העולמות בהם אין "איסור חמור" כמו בעולמות אחרים שעברנו בדרך.
האמת שזה די מביך לשמוע את הרעשים מהאוהלים האחרים, אז אולי באמת הדרך היחידה היתה ליצור רעשים דומים בעצמנו… וכבר לא היינו צריכים לדאוג שהילדים עלולים לשמוע…
אבל הפעם לא יכולתי לשאול אותו אם הוא "בסדר עם זה“. לא יכולתי לשאול אותו מה הוא רוצה. לא יכולתי לשאול אותו אם זה נעים לו. כל הדברים שכל כך נהנתי לשאול אותו כל הזמן בארץ אוטו. במיוחד כשהוא אמר לי שאף אחד אחר אף פעם לא התעניין… אבל מהר מאוד הבנתי שלא צריך לדבר יותר מדי.
הייתי שוכב באוהל מסתכל עליו, עומד בחוץ, שוטף את הפנים, מצחצח שיניים. ואז גם הוא היה נכנס לאוהל, עם אחד החיוכים שלו, מוריד את כל הבגדים שלו, מקפל אותם ומשתמש בהם בתור כרית, נשכב לצידי בלי להגיד כלום. הוא הופתע שעדיין רציתי להסתכל לו בעיניים כל הזמן. הן כבר לא היו כחולות. אבל שחורות או כחולות, לא הסרתי מהן את המבט. זאת אומרת. עד שהוא התחיל לעצום אותן באקסטזה… ואיזו אקסטזה… איזה כיף להרגיש כמה שהוא נהנה… ככה לילה אחרי לילה.
בארץ אוטו היינו צריכים להשתמש בקרמים שהיו בחדר, חשבתי שיהיו בעיות, אבל הסתדרנו טוב מאוד בלעדיהם. זה רק אומר שהוא מתרגל אלי.
זאת היתה חוויה שונה להתרגל אליו. ממש להתרגל למישהו אחר. חשבתי שלאט לאט אני ארגע, שהריגוש מלעשות את זה עם מישהו שנראה כמוהו ידעך. שאני אוציא את זה מהמערכת. אבל ככל שהתרגלתי אליו רק הרגשתי יותר ויותר נפלא. במקום לצאת לי מהמערכת הוא נכנס אליה עמוק ולמד להפעיל אותה…
ניסיתי איתו כל תנוחה, כל היפוך תפקידים, כל מה שיכולתי לחשוב עליו. היה קל להסביר לו בדיוק מה אני רוצה גם בלי מילים. והוא הסכים להכל בחיוך.
הוא לא רק היה מדהים במיטה, הוא גם נתן מסאג’ים מדהימים – תאמינו לי שאחרי שנלחמים כל יום כל היום, זאת יכולה להיות ממש הצלת חיים. קיוויתי שאני מצליח להחזיר לו כמו שצריך כשתורי הגיע…
בבקרים היינו יכולים להתעורר מאוחר, כי הקרבות נמשכו כמעט עד אור הבוקר, וזמן השינה של המחנה התארך.
הייתי מתעורר בידיעה שאני יכול להמשיך לשכב שם, מלטף את השיער של הראש שנשען על החזה שלי.
חשבתי שיהיה לא נוח לישון עם בן אדם אחר. אבל הוא פשוט כל כך מתאים אלי שזה מפחיד.
כל הזמן הייתי מנסה ללמד אותו כל מיני מילים. כן, לא, לילה, בוקר, אור, חושך, את השמות של כל הצבעים… (כמה נפלא לשמוע אותו אומר "בוקר טוב") הייתי מנשק לו את היד ואומר "יד", מלטף לו את השיער ואומר שיער. הוא קלט די מהר, בארץ שלו הוא היה תלמיד טוב והפך לקוסם מוכשר בגיל די צעיר… או צעיר בשבילם… מי יודע בן כמה הוא? אולי הוא אפילו בן 200…. אני לא יודע עליו כלום. הוא בטח אסיר תודה על אבדן השפה. עכשיו אני לא אלחץ עליו יותר לספר לי. בארץ שארה, רגע לפני שעברנו לכאן באופן פתאומי, אנחנו עדיין לא יודעים בדיוק איך, לחצתי עליו. דרשתי שיספר לי משהו. וראיתי את הפרצוף שלו. הוא כל כך לא רצה לספר לי, אבל כל כך לא רצה לאכזב אותי באותו הזמן. עכשיו הוא בטח מרגיש הקלה, האפס הזה. רציתי לתת לו בוקס באותו הרגע. או שאולי רציתי לעשות איתו אהבה עד שהוא יצרח… אני כבר מתקשה להבדיל בין התחושות האלה שהוא מעורר אצלי.
לפעמים אחרי שהוא נרדם, אני מעביר את היד שלי מהשיער שלו, לצוואר שלו, לכתף שלו, לזרוע שלו, היד שלי יורדת למתניים שלו ועולה לכיוון עצמות האגן שלו… איזה גוף… הוא נראה כמעט כמו אישה… אבל רק כמעט… הוא כזה עדין. אני כמעט יכול להקיף את המתניים שלו בכפות ידי. פלא שאני רוצה להגן עליו כל הזמן? פלא שאני מרגיש כאילו הוא עומד להישבר אם אני אחבק אותו חזק מדי? אני מצמיד אותו אלי כשאני נרדם. כבר קשה לי להרדם בלעדיו.
והוא כל כך מתמסר לכל דבר שאני עושה לו. אני רואה שאפילו בזמן שהוא ישן, הוא נהנה לדעת שאני שם, הוא מחבק אותי מתוך שינה. אני יכול להרגיש שהוא מפחד ממשהו.
כשהוא מתעורר הוא מתמתח בצורה שפעם היתה עולה לי על העצבים, ועכשיו גורמת לי לכאלה דפיקות לב. כשהוא שם לב שאני מסתכל עליו הוא מחייך אלי, ואני מרגיש את כל הדם זורם לי לתוך הפנים. הוא מה זה מרוצה מעצמו כשהוא גורם לי להסמיק.
כשיורד גשם, כולם ישנים באולם הגדול. אני נשען על הקיר והוא נשען עלי. כולם מבינים שהוא שלי ולא מתקרבים אליו. אני רואה איזה מבטים הם נותנים לו. אולי בגלל זה אני מרגיש שאני חייב להגן עליו כל הזמן. ואני גם יכול לראות שהוא מפחד, לא משנה כמה הוא מנסה להסתיר את זה. אבל אני אדאג שאף אחד מהם לא יתקרב אליו.
אני חושב שהוא הכי נהנה פשוט לישון ביחד. זה גורם לו להרגיש מוגן, הוא כל כך רוצה שיגנו עליו. ממה הוא בורח? מה הוא מסתיר מאיתנו? ולמה זה כל כך מעצבן אותי?
אני לא מסוגל לעזוב אותו לרגע. אין תורנות מטבח אחת שאנחנו לא עושים ביחד. אנחנו אחד עם השני 24 שעות ביממה, ועדיין אני מרגיש שאני לא מקבל מספיק ממנו.
הוא כבר לא משגע אותי בדיבורים, הוא אומר לי רק את הדברים ההכרחיים, במשפטים המעטים שהצלחתי ללמד אותו. ותמיד עם החיוך הזה שלו…
באחת מארוחות הערב, כשהיינו צריכים לבחור בין מנות ושמעתי אותו אומר "קורו סאמה, אני רוצה את הזה ששם." ממש משפט שלם. לא התאפקתי ונתתי לו נשיקה מול כולם. הוא כל כך הסמיק ואחר כך חייך אלי את החיוך הדבילי שלו, ואז אמר "קורו סאמה מאוד נחמד" ושנינו התפקענו מצחוק.
כשנוכל שוב להבין אחד את השני, האם יש דברים שאני ארצה להגיד לו? או שלא?אולי עדיף שלא נדבר על זה.
ולמה לי לחשוב על זה עכשיו?
אני מרגיש כמה הדופק שלו מהיר. אני יכול להרגיש את זה כשהוא נצמד אלי. על מי אתה עובד?
אבל בכל זאת. משהו עדיין מרחיק אותו ממני. יש חלק ממנו שאני לא מצליח להגיע אליו. החומה של מה שהוא מסתיר עומדת ביננו.
זה זמני. רק עד שנוכל לדבר שוב… זה רק…
על מי אני עובד?
שאלתי את עצמי את השאלה הזאת מתי ששמתי לב שאני מסוגל לשכב ער ופשוט ללטף אותו כל הלילה.
שאלתי את עצמי כששמתי לב שאני יכול לשבת בארוחות ולא לאכול, רק להסתכל לו בעיניים שעות.
איך זה קרה לי לעזאזל? רק בגלל שהוא סתם את הפה? זה כל מה שהייתי צריך? בשביל להתאהב נואשות באדם שהכי מעצבן אותי? האם זה רק מפני שאני שמח שהשתיקו אותו? רק בגלל שהוא חתיך? מה הוא עומד להגיד לי ברגע שנוכל לדבר? אני באמת מרגיש פחד מהרגע הזה? אני אמור לא לפחד משום דבר… אולי הקסם יישבר ברגע שאני אבין אותו? אולי אני אצליח להשתחרר ממנו? אני רוצה בכלל, או רק מרגיש שאני צריך?
ואז הקסם באמת נשבר. זה היה אחד הדברים הכי מוזרים שקרו לי בחיים. כאילו משהו שאב מתוכי את כל הרגשות האלה. הרגשתי כאילו מישהו בנה עלי מגדלים בכל הלילות שישנו ביחד, ושמישהו אחר פירק אותם בשניה. כאילו הוא לאט לאט קשר אותי אליו בחבלים עדינים ומישהו הגיע ותלש את כולם.
עדיין היה איכפת לי ממנו. עדיין היה כיף לישון איתו ביחד באוהל. אבל זה לא היה אותו הדבר. כל הרגשות שהיו לי אליו יצאו החוצה ממני בצורה מלאכותית, ולא יכולתי לשלוט בזה.
ואז קלטתי מה קורה. הבנתי שאהבה זה רגש שיש בו הרבה מאוד כוח, והמלך הזה שואב מאיתנו כוח כל הזמן. כשהוא מגלה מקור כוח, הוא פשוט שואב לו את כל האנרגיה, בגלל זה הוא חזק כל כך. אולי הוא אפילו עושה את זה בצורה לא מודעת. שני המלכים האלה. הם פשוט שאבו לנו את כל הרגשות האלה, ורוקנו אותנו מהם. אני רואה את המבט שלו כשהוא מסתכל עלי. הוא שונה מאיך שהוא הביט בי קודם. כל הרגשות האלה שלו התרוקנו. (למרות שהוא עדיין מת עלי).
אבל… כששואבים כוח ממקור כזה, האם זה אומר ש… הם עכשיו יאהבו אותנו כמו שאהבנו אחד את השני?! האם אחד משני המלכים האלה עלול לפנות אלי או אליו בהצעות כל רגע?!
ואז קלטתי. שהם מפנים את הרגשות זה אל זה.
לעזאזל. מילא שאני הסתבכתי, אבל עכשיו הצלחתי לסבך שתי ארצות שלמות?! או אולי ההיפך? אולי נועדנו לבוא לכאן כדי להביא להם את השלום?
כמה זמן הם יוכלו להמשיך ככה? הם ממשיכים להילחם זה בזה כל לילה, אבל עכשיו הם נלחמים גם ברגשות של עצמם. זה יכול להביא לסוף הכי טוב, אבל זה גם עלול להיגמר נורא.
בלילות הבאים הבנתי שאם אני לא אזהר אני אתחיל לפתח את אותם רגשות מחדש. האם איבדתי אותם כדי לקבל הזדמנות לא לעשות את הטעות הזאת שוב? או אולי בדיוק ההיפך? כדי להבין שזאת לא טעות? מה לעשות? לחזור על הכל או לחתוך את זה כאן ועכשיו? אולי באמת ניצלתי מלהסתבך איתו?
כשתהיתי לגבי זה פתאום ראינו את הילדים מגיעים. הם הופיעו עם היצור וישר התחברו עם האנשים של הצבא שמנגד. הגענו לאותו המקום, אנחנו פשוט הופענו כאן חצי שנה לפניהם. אבל עכשיו הם סוף סוף הם חזרו בשבילנו. ניסיתי לדבר ויכולתי להבין אותו. אבל רק ביקשתי ממנו להעמיד פנים. לתת הזדמנות לילד להתאמן בקרב. והוא רק אמר שהוא מבין אותי.
האם הוא רצה להגיד לי משהו אחר? הסתכלתי עליו, עכשיו כשיש לו הזדמנות, עד שניזרק בחזרה למקום שהוא יכול לדבר איתי בו רק במשפטים רצוצים, עכשיו, כשאני אבין אותו לגמרי. אף מילה?
בעצם כן. נדמה לי שהוא אמר משהו כמו: „נקווה שהם יגיעו לקחת אותנו בקרוב". אבל זה הכל.
אחרי שהכל נגמר. כשעברנו לעולם הבא הבתור, דיברתי איתו שוב. הוא חייך אלי את אחד החיוכים המעצבנים שלו…
פיי: אז… נחליט מה שקרה ביאמה נשאר ביאמה וכל זה? אם המסע הזה ימשיך להתארך וכו’?
אתה יודע, במלחמה עושים מה שצריך כדי לשרוד ושוכחים הכל ברגע שהיא נגמרת..
היה לנו מזל כשהמלכים האלה הצילו אותנו מלעשות טעות איומה שכדאי שלא נחזור עליה.
פיי שם לו יד על הכתף והולך.
מוקונה: והוא פשוט הלך. אם אתה שואל אותי, הוא קר לב.
קורוגאנה: אולי הוא ניסה לחסוך ממני את הצורך להגיד את זה לו? בחיי, אני לא מצליח להבין אותו. רגע אחד אני לא סובל אותו, רגע אחד הלב שלי דופק רק מזה שאני רואה אותו מחייך. רגע אחד אני לא רוצה לראות את הפרצוף שלו, רגע אחד אני לא יכול בלעדיו. רגע אחד אני אינטימי איתו, רגע אחד אני אפילו לא יודע מיהו.
אני מרגיש שהוא מסתיר ממני משהו. משהו שאני צריך לדעת.
רגע אחד אני רוצה להגן עליו, רגע אחד אני חושש שהוא האדם הכי מסוכן שפגשנו בכל העולמות.
אני רוצה לתת לו אגרוף בפרצוף, אבל אני מוכן לרצוח את מי שיהיה אלים אליו.
הוא עדין אבל אכזר, מלאך אבל שטן…
הפך אותי למשורר. לפניו אף פעם לא דיברתי ככה, אני נשבע לך, יצור.
יש שניים? משום מה אני מרגיש כאילו יש שניים ממנו…
תגיד, כדור פרווה, תוכל להגן עלינו מפניו, אם תצטרך?
מוקונה: אני מבין את מה שאתה אומר, אבל פיי שלנו לא נראה לי מסוכן. הוא יותר נראה לי כמו מישהו שנמצא בסכנה ולא רוצה לסכן גם אותנו, לכן הוא לא רוצה לערב אותנו בזה…
קורוגאנה: אני מקווה מאוד שאתה צודק.
מוקונה: הוא יודע שאתה תרצה להגן עליו כשיגיע הרגע, אבל הוא לא רוצה שתעשה את זה.
קורוגאנה: חלק ממנו לא רוצה. חלק ממנו רוצה רק את זה… מיהו בעצם?
מה שבטוח, אסור לי להרשות לזה לקרות שוב. הוא צדק. יכול להיות שהמלכים האלה הצילו אותי מגורל מאוד אכזר…
סוף הקטע על ארץ יאמה! מוקונה ימשיך לחפש אם יש לו דיווחים על עוד עולמות שעברנו בדרך!
מוקונה אוהב אתכם!!
תגובות (0)