קור תמידי

קור תמידי עטף אותה, המעיל והמגפיים לא עזרו. השלג התמוסס מתחת למגפיים, והפך מיד למים שזלגו לתוך המגפיים עצמם. היא נאנחה בצער, כל מילה שהצליחה להגיד מבעד השפתיים הכחולות והקפואות, שלהזיז אותן היה כמו להזיז את העולם כולו, כך היא האמינה, שילחה בה מכה של כאב.
כאב נורא, כאב שגרם הקור התמידי. הנסיון הנועז שלה להתגבר עליו, למרות שהייתה זו משימה שלא רצתה בהתחלה הייתה ההחלטה הנוראית ביותר בחייה. היא ידעה שההחלטה הזו תוביל למותה. אבל למוות בכבוד.

"קור תמידי שרר שם, קור תמידי הרג רבים. קור תמידי היה הרוע הגדול, קור תמידי החליט מי ישאר בחיים. הרוב לא נשארו בחיים, חוסר תקווה, חוסר אהבה, חוסר שלווה, שקט, שנאה, עצב…
רק המושלם הצליח להשאר, אך המושלם לא היה קיים. הוא לא היה קיים, לא קיים, ולא יהיה קיים, רק הקור התמידי מושלם.
רק הקור התמידי יכול להחליט מי כמוהו, לשלוח עוד זרוע לכיוון אותם מחוזות החום בהם עדיין אפשר להרגיש את הסבל ואת אי השיוויון, שם הוא יתפוס עוד אדם, עוד חיה, עד שהעולם ישאר עם המושלמים בלבד." היא שרה בקול רועד את פזמון הקור, הפזמון שעזר לה להשאר בחיים עד כה. הקור התמידי אהב את צליל השיר, השיר אותו למדה שנים על גבי שנים בשביל להציל את הממלכה מידי הקור.
היא הרגישה איך זרועותיו של הקור התמידי מחפשות את המחשבות הלא מושלמות והחלה לחשוב על שמח, שמחה ועצב, ועל אהבה, אהבה ושנאה.
היא הראתה בראשה רק שיוויון, מרחק זהה מנקודה לנקודה.

הקור התמידי ידע להזות את האי שיוויון, והוא לא ראה בה כזה. הוא הרגיש שהיא אינה מושלמת, אך היא הייתה. היא התנוענעה בו בסרבול, אך טוב יותר מהשאר, והיא קפאה מקור יותר משאר, שיוויון.
היא לא הייתה חכמה במיוחד, אך היא הייתה מוכשרת בדברים רבים. שיוויון.
הוא המשיך לחפש בראשה, חודר כל מחשבה פרטית או לא פרטית, את הרגע של החיבוק הראשון עם האהוב, הבכי הראשון, השנאה הראשונה, הבדידות, כל רגש ורגש היה חשוף בפניו של הקור התמידי, אי אפשר היה לשקר לו.
הוא היה השלמות היחידה, היצור היחיד אשר יצר את השיוויון. כולם היו צאצאיו, כולם לקחו חלק ממנו בדמם, אך רובם לא מספיק. עכשיו יותר, אז פחות, קור תמידי היה הישות העליונה אשר סידרה את עולם על מסלולו, אשר גרמה לכל אדם להיות אדם.
הוא שקע במחשבותיה עוד ועוד, הוא לא הרגיש יותר מתשוקה, תשוקה עזה לזהות שהוא צדק – שהוא לא המושלם היחיד.
אבל הוא לא הספיק, הוא נבלע. נבלע בתוך התודעה של הנערה, הנערה שאותה אהבו פעם, ועכשיו לא. כי היא קור תמידי עכשיו.