שבוע אצל ענבר

הפסיכולוגית שלי אומרת שאני תלותית, אני לא מסכימה איתה.
אחר כך היא לוקחת שחטה מהסיגריה וממשיכה "תשמעי, ענבר, אנחנו בטיפול כבר שנתיים וחצי ואת עדיין מתלוננת על בעיות של ילדה שמנה בת שמונה עשרה. הגיע הזמן שתיקחי את עצמך בידיים".
מגיל שמונה עשרה כבר רזיתי בעשרים קילו אבל בכל זאת נשארתי בלב "ענבר השמנה", כפי שהפסיכולוגית שלי מכנה אותה. אותה אחת שפחדה לצאת מהבית בשישי בערב כי היא ידעה שכולם יסתכלו עליה מהצד השני של הכביש כשהיא מנסה להכניס את גופה לג'ינס הדוק שקטן עליה בשתי מידות. אז הייתי נשארת בבית, צופה בסרטי בורקס, אוכלת בורקס ומשמינה.
אחרי כל פגישה עם הפסיכולוגית שלי, אני הולכת לבית הקולנוע שנמצא בקניון פתח תקווה סמוך לקליניקה שלה. אני מזמינה כרטיס לסרט הראשון שעולה באתר ויושבת וצופה בסרט עד שהוא נגמר, גם אם זה סרט על נסיכה ודרקון מזדיינים. בשבילי, סרטים הם כמו תרפיה אחרי טיפול, בהם אני יושבת ומהרהרת על כל מה שדיברנו ועל כמה שהפסיכולוגית שלי אומרת שאני תלותי וכמה שאני לא מסכימה איתה.
כשנגמר הסרט, אני חוזרת הביתה ומזמינה מהמעדנייה שאימא שלי כל כך אוהבת סלט וסלמון בתנור בשבילי וחתיכת חזה עוף קפואה לחתול שלי, רמי.
אחרי שאני מסיימת לאכול, אני נכנסת למקלחת ובוכה על זה שאף לא רוצה ולא ירצה אותי, לובשת תחתונים וגופייה של הלו קיטי, נכנסת למיטה, ממשיכה לבכות ונרדמת.
וכך נגמרים כל ימי ראשון.
–
הייתי אומרת שגם כולם סביבי רואים אותי כתלותית, חוץ מגלעד.
גלעד עובד איתי במסעדה, שנינו מלצרים. סיימנו תיכון יחד ועשינו סמים יחד בפעם הראשונה כשלא התקבלנו לאוניברסיטאות שרצינו, בזכות או בגלל זה התקרבנו, הסמים. באחד הלילות כשישבנו מסטולים במרתף אצל ההורים שלו, הוא אמר "ומה אם ננסה להתקבל לעוד אוניברסיטאות?", בהינו אחד בשנייה לשתי שניות והתחלנו לצחוק.
"אם אתה רוצה להיכשל שוב ובגדול, אז לפחות תנסה למלצר, הם לוקחים גם הומואים" עניתי לו, ומשם הגיע הרעיון הענק שלי.
גלעד נחשב לחתיך, אני חושבת. הוא הגבר היחיד בעולם שהפסקתי להחפיץ, אבל נראה ששאר הבנות שהוא ממלצר לא רואות אותו ככה. הן תמיד מתחילות לצחקק ולדבר אתו על השיער הגולש שלו והעיניים החומות "העמוקות" שלו, אז הוא מחייך וממשיך לכתוב את ההזמנות שלהן. אנחנו צוחקים על זה בכל התמסטלות שעברה במהלך השנים מהמרתף שלו אצל ההורים למחסן של המסעדה.
ההתמסטלויות קורות בימי שני בערב אחרי שאנחנו מסיימים משמרת ביחד. מנקים את השולחנות, סופרים את הטיפים ומוציאים את החומרים מהקופסא-שמתחת-לארון שיושבת שם כבר בערך שבע שנים, ככה סיפרו לנו.
–
אם אנשים (שהם לא הפסיכולוגית שלי) היו מדברים איתי יותר מעשר דקות, הם היו מניחים שהחיים שלי סובבים סביבה וסביב גלעד, אבל זה לא נכון.
הסיבה שאני מדברת רק איתם היא שהם בני האדם היחידים שאני מרגישה שהם כמוני, שמנים מבפנים ושקרנים מבחוץ.
גם אחותי הגדולה מתארת אותי ככה, שמנה מבפנים ושקרנית מבחוץ. למרות שזה לא משהו להתגאות בו, אבל היא תמיד הסכימה איתי לא משנה מה.
"את צודקת, ענבר, את באמת לא עד כדי כך תלותית" היא אומרת כשאנחנו נוסעות לבקר את סבים שלנו בכפר בלום בכל ימי שלישי. הנסיעה לוקחת שעתיים הלוך וחזור כך שיש לנו זמן להשלים פערים.
"עד כדי כך?" אני מצוטטת אותה, "יפיתי, אני בכלל לא תלותית, בכלל לא".
לפני שנה, כשהחלטנו שאנחנו מתגעגעות לסבא וסבתא ושאנחנו חייבות לנסוע לבקר אותם באופן קבוע, קבענו הסכם: יפית נוהגת ואני אחראית להביא נשנושים לנסיעה.
אז בכל יום שלישי בשעה ארבע אני מסיימת את המשמרת אחרונה שלי להיום, מחביאה בתיק שלי סנדוויצ'ים עם גבינה שלקחתי מהמקרר ויוצאת לחכות בחוץ שאחותי תאסוף אותי.
יפית עושה תואר במערכות מידע, היא האחות המוצלחת מביננו שדווקא כן הצליחה להתקבל לאוניברסיטה שרצתה. היא רוצה להיות עורכת מידע, אני חושבת שככה קוראים לזה, לרוב אני משתדלת לא להקשיב כשמתחילים לדבר סביבי על מספרים.
כשסיפרו ליפית שהיא יכולה להתחיל ללמוד באוניברסיטה, ההורים שלנו כל כך שמחו שלפחות אחת מהבנות שלהם עושה משהו עם עצמה, שהם קנו לה מכונית.
אז אחותי לא רק מוצלחת, בזכות העובדה שהיא יותר חכמה ממני יש לנו דרך להגיע לכפר בלום ולפגוש את סבא וסבתא. לפעמים אני שמחה שיפית היא האחות המועדפת.
"כולם תלותיים במובן מסוים, מה יש בכריך שאת אוכלת?" אנחנו ממשיכות לדבר והיא מאותת ונכנסת לכביש נוסף.
"גבינה לבנה וחסה"
היא לוקחת ביס מהסנדוויץ' שלי ומסבירה לי את טענתה "את מבינה, כולם תלויים בדברים; אני תלויה בכסף של ההורים ללימודים ובמכונית שתיקח אותנו לסבא ירון וסבתא נורית".
"יש הבדל בין להיות תלויה לתלותית" אני מנסה לחדד את הכוונה שלי אבל כבר נכנסו לכפר בלום ובכניסה מחכים לנו הסבים שלנו.
יפית מחנה את המכונית בכניסה ואנחנו מצטרפות אליהם לטיול בכפר.
אני הכי אוהבת בשבוע את הנסיעות הארוכות לגליל העליון.
–
ארכתי לענבר השמנה הלוויה כשסוף סוף הצלחתי לרדת במשקל במחיר הגון של 200 שקלים בחודש לשני אימונים בשבוע. ענבר השמנה אופיינה בחוסר ביטחון וזעפנות תמידית, אני חושבת שלמרות שעברתי את החלק הזה בחיי, אני עדיין תמיד רואה את הצדדים השליליים בחיים.
לדוגמא, אני מתאמנת פעמיים בשבוע (רביעי וחמישי) ולמרות שאני מצליחה לשמור על משקל תקין ומראה בריא, עדיין צריך לצאת מהבית פעמיים בשבוע ולהתאמץ עד שהרגליים שלי צועקות לי שאציל אותן. אני לא יודעת מה עדיף, וכששאלתי את המאמן האישי שלי, טל, אם כדאי לי להמשיך לנמנמם במיטה במקום להתאמן, הוא אמר לי להפסיק להתעצל ולבוא לאימון כי הוא מחכה כבר עשרים דקות מתחת לבית שלי.
אחרי כל אימון בפארק, אני צריכה לאכול כריך מלחם מלא עם אבוקדו ואז ללכת לישון, זה מה שטל אמר לי אחרי האימון הראשון שלנו כשסיפרתי לו שאני נוהגת לאכול מנה-חמה כארוחות ערב. כשהייתי קטנה רציתי להיות אצנית כדי שאוכל לגנוב מהסופר מארקט עוגיות ולברוח, אבל אחרי שהתחלתי לעשות ספורט ולהבין במה זה כרוך, התחרטתי. אולי יום אחד הספורט ימצא חן בעיני.