In Front Of Us – הקדמה

I know you never loved'
the sound of your voice
on a tape
You never want
to know how much you wight
Used to love to sqweez into your jeans
'But you're perfect to me

הבית של השיר הישן התמלמל באוזניי בקלילות, הייתי בטוחה שהתקופה הזו כבר לא תחזור…
קמתי ממושבי בנוח והחמים באוטובוס, לקחתי את תיק הצד שלי על כתפי ויצאתי מהרכב המאורך, דמעות האלוהים המגיעות ונופלות מאי שם נוחתות על מעילי השחור כפחם ומכתימות אותו בכתמים שחורים ורטובים של כלום. פתחתי את דלת הבית במפתח כסוף וקטן שניתן לי לפני חודשיים בערך, סובבתי את הידית ונכנסתי אל הסלון הקטן, הנחתי את תיקי בקרבי ופשטתי את מעיל העור מעליי, הדלקתי את הטלוויזיה על סרט משנות ה – 80 וריכזתי את כל תשומת הלב במסך הפלזמה הענקי, מנסה להתעלם מכל המחשבות העקשניות אשר רודפות את מוחי בזמן האחרון, על הארולד ועל כל מה שקרה אז…
בכל אופן, טוב לדעת שזה נגמר.
נשמעה דפיקה חלושה בדלת העץ של הדירה, קראתי לאדם שעמד מאחוריה שהיא פתוחה ולאחר מספר רגעים הבחנתי בריצ'רד מופיע ומערים שקיות ניילון ופלסטיק רבות מהסופר על שולחן המטבח המעוצב, מקלף מעליו את מעילו הארוך ומתיישב לידי, חובק אותו בידיו השריריות הגדולות ובוהה בחלון, אשר עליו מתנפצות בכל רגע עוד דמעות זעירות של האדון העליון.
"מה… על מה את חושבת…?" הוא מלמל אפילו שהייתה התשובה כבר ברורה לו כשמש, "אתה יודע," סיננתי מבעד לשפתיי הקפוצות והרכנתי את ראשי לאות אבל, מנסה לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה, עד כמה שהמשימה המולטת עליי קשה ועצובה, השתדלתי לעשות אותה הכי נכון שאפשר. "עדיין…?" הוא נמנע מלסגור את המשפט ולומר את שמו, הנהנתי בקושי רב וניסיתי לבלוע, דמעה נוצצת זלגה במורד לחיי בדממה ומיד פרצתי בבכי אל תוך חזהו הקשוח של ריצ'רד. "הכול בסדר, זה ישחרר אותך, אני מבטיח… ששש, זה בסדר, קטנה שלי…" חיוך עלה בתוכי, קלוש ומר כששמעתי אותו קורא לי "קטנה שלי", הוא כבר מזמן לא קורא לי ככה… חייכתי חיוך ביישני אל חזהו, אותו החיוך שחייכתי אליו ביום שנפגשנו, היום ההוא שלעולם לא אשכח…
זה היה היום הטוב בחיי.