החקירה – פרק 6

הסופר 25/12/2012 848 צפיות 2 תגובות

צמרמורת קרה זחלה במורד גבו של ג'ו כששמע את מה שהרגע שרה אמרה, והוא היה בטוח לגמרי שאותה תחושה עברה גם בוינס. ילדה קטנה שטופת דם מחזיקה את ידו של ילד דמוי דובי זה לא דבר שאפשר לחזות בו ולהישאר שפוי – במיוחד אם הילדה הזאת היא אחותך הקטנה. וזו אחת הסיבות שג'ו הצתמרר כל כך והיה מזועזע. יש לו אחות קטנה. רק בת עשר. והמחשבה על כך שהוא יראה אותה… 'תפסיק לחשוב על זה, לעזאזל!' זעף על עצמו – אסור לו – פשוט אסור לו לחשוב על כך.
זה רק יעלה לו את החשק לעוף מהעיר הדפוקה הזאת – בדיוק. יעלה לו את החשק. לא יתחיל את החשק. משום שמאז שהוא הגיע לכאן, קול קטן בירכתי מוחו אמר לו, 'תצא מכאן, לפני שיהיה מאוחר מדי'. מובן שמרוב טפשותו הוא החליט להתעלם מזה, אך כששמע את וינס ואת שרה, הוא קלט שעדיף לשמוע לקול הזה. לצאת מכאן כמה שיותר מהר. לפני שאיזה דובי –
"שרה," פילח וינס את מחשבותיו של ג'ו, "את לא אמרת לנו מקודם שאת לא מאמינה בעל טבעי?"
"נכון, אתה צודק בהחלט," אמרה שרה, עיניה הכחולות אינן סוטות מעיניו של וינס, "זה היה מקודם, לפני שבאתם הנה. מאז אותו יום, כפי שאמרתי לכם, היה לי פחד נוקשה לישון לבד. אך בחודשים שאחר כך הצלחתי לשכנע את עצמי שכל זה לא קרה… עד שלבסוף.. שכחתי את אחותי, שכחתי את הארווי דנט.. שכחתי את הדובי."
"אני מבין," הסכים וינס, "זה די הגיוני. את סבלת מטראומה נפשית, כך שהדחקת אותה, והדחקת אותה עד ששכחת את כל מה שקשור בכלל אל אותו מקרה. שזה כולל גם את אחותך."
"וואו," התפלא ג'ו, "אני רואה שבאמת השתלם לך התואר בפסיכולוגיה…"
"כן. אכן כן."
"בחורים?"
"כן?" השיבו שניהם.
"תנו לי לתת לכם עצה," היא הביטה בהם בעיניים חודרות, "תצאו מהעיר הזו. בהקדם האפשרי."
"אנחנו נשתדל." אמר ג'ו, וקם ביחד עם וינס, שניהם עוטים עליהם את מעיליהם.
"כל טוב שרה." אמר וינס מעבר לכתפו, מנסה עדיין להכניס את ידו אל מנהרת שרוולו המרדני.
כשהם הגיעו כבר אל מפתן הדלת, שרה הביטה בשניהם ואמרה, "רק שתדעו, וינס וג'ו, שמה שאמרתי מקודם, לא היתה עצה. אלא בקשה."
"מצטערים שרה, אנחנו חייבים להשאר כאן." אמר וינס, "אנחנו עיתונאים…"
ובמילה אחרונה זו, ג'ו ווינס יצאו אל הרחוב, קופאים עד לשד עצמותיהם מהקור הצורב שחודר מבעד למעיליהם. מכווצים כמה שיותר.
"תגיד, וינס."
"כן?"
"אתה האמנת לה?"
וינס הביט בג'ו, במבט מהורהר. "לא יודע… אני פשוט לא יודע…"
ג'ו הביט רגע אחד על הבית, והחניק צרחה. לרגע אחד. לשבריר של השבריר של השניה, הוא היה יכול להישבע שראה דובי לבן מבעד לשלג, מנופף לשלום…

************************************************************************************************

ג'ו ווינס הגיעו אל בניין גבוהה, עליו צורחות המילים ברקע הלבן,
"אכסניית ברנקפורט – האכסנייה הטובה ביותר בסאות'סאריטי!" קאובוי שמנמן עם שפם עבה וחליפה לבנה נשען על המילים הללו, קורץ כשאבק כוכבים נמלט מעיניו.
הם עברו בחנייה, ווינס הביט במכונית הקאדילק כשערגה מתגנבת אל עיניו. הוא לא יכל לנסוע בה מהסיבה הפשוטה שאין בזה צורך, העיר סאות'סאריטי היא די קטנה, כך שהליכה ברגל די מספיקה. וחוץ מזה, הקור שיבש לגמרי את המנוע של המכונית.
"אילו רק הייתי יכול…" מלמל וינס בעצב.
ג'ו ראה זאת וחייך. "נו באמת אחי, תתעודד. יש לנו כתבה מצוינת."
"כן כן.." אמר וינס, מדביק את ידו אל דלת הפלסטיק הירוקה ודוחף אותה, נכנס בעונג אל חומו הנעים של המזגן.
"סוף סוף, טיפה חום." אמר ג'ו, "הנזלת שלי ממש קפאה לי בתוך הנחיריים."
וינס צחק. "אתה ממש מדהים ג'ו…"
ללובי היתה מן חמימות, האור הענברי שיצא מהמנורה, הספות שסודרו מול האח ב-ח' והאנשים שהתיישבו עליהן, לוגמים מכוסות מהבילות נודפות ריח יוצא מן הכלל של שוקו חם.
הם עלו במדרגות ונכנסו אל המסדרון, אור ענברי אופף אותו ושטיח אוטם קולות משמש כרצפה למרגלותיהם של הקירות האדמדמים.
"היי כריס!" קרא ג'ו בעליצות כשפתח את הדלת, נכנס אל החדר ומתנפל על הספה. וינס נכנס אחריו, הוא צנח על הספה בקול חבטה, כשאנחה נמלטת מפיו.
כריס היה מול מחשב עבה, משקפיים עבות מגדילות את עיניו וידיו הרזות מקלידות ללא הרף על המקלדת.
"וואו," נדהם וינס, "מאיפה השגת מחשב כריס? זה עולה הרבה מאוד כסף!"
"אני יודע… יש לי דוד עשיר…" אמר מבלי להסיר את עיניו מן המחשב.
"אממ, כריס?"
"כן, ג'ו?" קול התקתוק לא נפסק.
"אנחנו צריכים להגיד לך כמה דברים.."
התקתוק נפסק, כריס הסיר את עיניו מן המחשב והתרווח על כורסתו. "אז, מה אתם צריכים להגיד?"
הם סיפרו לו על העדות של שרה, על הדובי, על הארווי דנט ועל מאדליין אוונס שנרצחה…
כריס לא שינה את הבעתו לאורך כל הסיפור. לא הבעה מסתייגת או מבועתת, אלא מהורהרת.
"הממ," הרהר כריס, "אני יודע שזה ישמע מוזר אבל… קרה לי משהו די דומה למה ששרה אמרה…
בקשר לדובי…"
"מה?!"
"כן וינס.." הסכים כריס, "אני חושב שזה קרה גם לי…"
"מה קרה?!" שאל ג'ו.
"אני אגיד לכם, אבל בתנאי אחד…" הוא הסיר את משקפיו ועיניים שחורות ונורמטיביות הביטו בהם. "אחרי שאתם שומעים את זה, אתם לא יוצאים מהעיר הזאת עד שאנחנו מסיימים עם כל העניינים… לא משנה מה אני אגיד לכם. לא משנה כמה מבעית זה יהיה…"
הם היססו טיפה. "בסדר כריס." אמרו שניהם.
"לא." פסק כריס, "תבטיחו לי. יש לי הרגשה שמתרחש כאן משהו גדול… ואני רוצה לגלות את זה…"
"מבטיח." אמר וינס, היסוס מרטיט טיפה את קולו.
ג'ו היסס. "מבטיח."

"יופי," אמר כריס, "אז ככה………….


תגובות (2)

הראל! איזו התעללות!
ככה להשאיר אותי בשיא המתח?! XD
פרק טוווב!! הדבר היחיד שיש לי להגיד זה שהפרק נגמר לי מהר מידי! חחח
באלי עוד פרק! הרעיון מקורי ואני רואה הכל מול העיניים! מדהים!
תמשיך מהררררר! =))

25/12/2012 12:49

אמאל׳ה קראתי את כל הפרקים של ה״חקירה ״
הראל באמת ?!
בגללך עכשיו אני לא יכול ללכת לישון
די כבר יהיו לי סיוטים
יא גבר הצלחת להפחיד אותי !

27/12/2012 16:53
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך