הרוצח מקצה הרחוב- פרק 1\3

רוצח. כן נכון. לא נכון. בקושי מפחיד. זרמו.

"לפני שנים רבות-"
"לא נכון"
"כן נכון"
"זה היה אתמול"
"זה לא"
"זה כן"
"מה התאריך היום?"
"ה- 15\3\14"
"לא נכון"
"שקרן"
"רמאי"
"אידיוט"
"אתה אידיוט!"
"אתה מפגר!!!"
"אולי תגיעו לעיקר?" שאלה אמה, האחות או"ם.
"בסדר" רטן ג'סי.
"את זוכרת את ריטה?" שאל ג'יימס.
"האישה המוזרה שגרה בקצה הרחוב" פירט ג'סי.
"כן, ו..?" תמה אמה.
"היא מתה" השלים ג'יימס.
"למה?" קפצה אמה.
"לא יודעים" אמר ג'סי בנימה מוזרה.
"יש כאלה שאומרים שהיא התאבדה אבל-"
"אנחנו חושבים שמישהו רצח אותה" השלים ג'יימס את אחיו.
"מאיפה אתם מוציאים את השטיות האלה?" ענתה אמה נתחילה להתעצבן,
"הרוצח אמיתי!" התנגד ג'יימס,
"לא הוא לא" אמרה אמה "ואם אין לכם משהו חשוב להגיד, אני בחדר נטול הרוצחים והפסיכים שלי"
"בסוף את תראי שאני צודק!" קרא אחריה ג'סי.
"אולי היא צודקת?" שאל ג'יימס.
"למה לה להתאבד?"
"מאיפה לך?" החזיר ג'יימס.
"מאיפה לך?!"
"ממש מקורי" גידף ג'יימס.
"איה!" צווח ג'סי כשנדקר בידו מהפרחים שישב לידם,
"תתגבר"
"אתה חושב שיש רוצח?" שאל ג'סי.
"יותר נעים לחשוב שלא"
"אבל מה אם יש רוצח? והוא עדיין ברחוב?" שאל ג'סי והמילים האחרונות יצאו מפיו בלחישה.
"אני מעדיף לחשוב שלא"
"אבל מה אם כן?"
משהו זז בשיחים, אולי חמש דקות שני הבנים הביטו בשיחים, מרותקים,
"אולי יש שם סנאי" הסביר ג'יימס "או אולי זה חתול או כלב"
השיחים נעו עוד מעט, כשאישה חצי שקופה יצאה משם באיטיות,
ג'סי צרח והתחבא מאחורי הכיסא שלו,
ג'יימס נשאר קפוא.
"ריטה?" שאל בקושי.
האישה הנהנה,
היא לבשה שמלה לבנה מגואלת בדם ושערה השחור והארוך היה פרוע.
ציפוריה הארוכות היו סדוקות וחור של חוד נפער על השמלה באיזור הבטן.
"מה קרה לך?"
היא לא ענתה,
היא הביטה בו.
"את דקרת את עצמך?"
היא לא ענתה,
רק כיסתה את ביטנה בכפות ידיה.