כותרת הסיפור:_____ (א')

"וואו נטלי! אנחנו מכירים אחד את השני כל כך הרבה זמן, כבר 3 שנים שהתכתבנו באינטרנט וסוף סוף לפגוש אותך פנים אל פנים זה פשוט.. וואו ! אז.. רציתי לשאול אותך… יש לך כרטיסים?"
נטלי ענתה לו בגבות מורמות:"אממ…. מה? "
"כרטיסים בבקשה גברתי!"
נטלי התעוררה מהחלום ומולה ניצבת הדיילת הכועסת עם היד מושטת אליה בדרישה לקבל כרטיס. נטלי ניסתה להוריד את הלכלוך מעיניה ופשפשה בתיק שלה לכרטיסים. היא מצאה את שלושת הכרטיסים, שלה ושל שתי חברותיה , והושיטה לדיילת.
"פעם היו מבקשים כרטיסים לפני העלייה למטוס" אמרה נעמי "איך שכל דבר קטן צריך להשתנות" אמרה והסתכלה לחלון עם שתי עיניה השחורות. "אפילו החלונות האלו-פעם הם היו נקיים ומרהיבים, ועכשיו, לא בטוח אם הם אמורים להיות אפורים או שקופים!"
נעמי רוב הזמן מתלוננת. טוב , לא רוב הזמן… אבל רוב הפעמים שהיא כן זה על דברים שטותיים שקשה לה להרפות מהם.
"אל תסתכלי בחלון אלא ממה שמחוצה לו" ענתה לה נטלי בחיוך. נטלי היא הייתה בעלת שיער חום בהיר ועיניים שחורות אף יותר משל נעמי. היא הייתה נמוכת קומה ועיניה היו תמיד פתוחות לרווחה, בקושי מצמצה.
נטלי הסתכלה לצד עם עיניה הגדולות לכיוונה של לאה שנמה במקומה ושיערה המתולתל גלש והפריע ליושב מאחוריה שניסה לקרוא עיתון, אך מצא קצוות שיער באמצע הכתבה. נטלי גיחכה ופנתה אליה:" אממ… לאה? "
"my name is Lea now"
ענתה לה 'ליה' כשעוד עיניה עצומות ומאחוריה הבחור נהפך לאדום וכמעט התפוצץ עליה.
"טוב,ליה, השיער שלך מפריע לבחור מאחורייך" נטלי אמרה והסתכלה על הבחור שהיה נראה מרוצה מאוד מהאכפתיות ופער עיניו על לאה.
לאה פתחה עין תכולה אחת, הסתכלה דרכה על נטלי ואמרה:"אם זה היה מפריע לו הוא היה אומר משהו" ועצמה שוב את העין.
"גברתי!" צעק עליה האיש האדום כעגבנייה בעודו קם מכיסאו להרתיע את הבחורה.
"כן?" סובבה לאה את פניה וחייכה אליו חיוך מתוק משאין כמותו עם עיניה הבהירות.
הסמיק האיש "..לא.. לא חשוב.." והתיישב במקומו באיטיות.
נעמי ונטלי הפנו את מבטן אל האיש אשר מאדום הפך לורוד והחלו לצחוק.
"אחח.. הלוואי וגם אני הייתי יפה" לחשה נעמי. וחזרה לדיכאונה מול החלון. נטלי החלה לשחק בשיער הפרוע שיצא לה מהקוקו. היא חשבה עליו. על נח שלה. סוף כל סוף היא עומדת לפגוש אותו, אחרי שלוש שנים של התכתבות מייגעת, עכשיו היא רק רוצה לחשוב עליו לאורך כל הטיסה, ולדעת שהם יחיו יחד.
אחרי מס' שעות ארוכות, באמצע הלילה כשנעמי ולאה ישנו, נטלי הרגישה צורך עז להודות לה' על שהפגיש אותה ואותו, אז היא הוציאה מכיס מעילה את הסידור הקטן שהיא תמיד סוחבת איתה. סידור קטן כחול ועליו כתוב :"רינת ישראל" באותיות דקות וכמעט נשברות. היא החלה להתפלל וכעבור עשרים דקות הייתה צריכה לרדת מהמטוס. היא סגרה את הסידור, נשקה לו והעירה את לאה ונעמי.
הבנות ירדו מהמטוס עייפות ומכורבלות בשמיכות שקיבלו מהדיילות.
"את זוכרת את הכתובת?" אמרה לאה בקול חלוש והפילה את ראשה על כתפה של נעמי.
נטלי ענתה לה:"בטח שאני זוכרת, כתבתי את זה בפתק בתוך התיק כדי שלא אשכח. בואו נחכה מחוץ לשדה התעופה ונתפוס מונית." היא עטה לבחוץ בעודה משננת את הפתק טוב טוב שחלילה אם יאבד היא תזכור את הכתובת ותוכל לומר לנהג.
נעמי ולאה החלו לרוץ אחריה עד שאיבדו את עקבותיה…
נטלי לא הייתה מרוכזת בהן, היא המשיכה ללכת כאילו לא באו איתה מעולם.
"את רואה אותה?" לאה החלה להילחץ וסובבה את ראשה לצדדים בחוסר אונים.
"נראה לך שאם הייתי רואה אותה לא הייתי הולכת אליה?!" נעמי צעקה.
הרעש של המכוניות והמטוסים הלחיץ את הבנות עוד יותר והן לא יכלו להישאר במקום אחד יותר משלוש שניות בלי שיידחפו על ידי משפחה אמריקאית עם מזוודות בגודל של פיל, לכן הן היו תמיד בתנועה, אבל בתנועה ההפוכה משל נטלי.
נטלי בעודה הולכת אמרה:"טוב, בנות, אני חושבת שאפשר כאן לתפוס מוניות".
אך דממה. חוץ מהמכוניות ומטוסים.
היא הוציאה עינייה מהפתק והסתובבה לאחורה וראתה שאין אף אדם איתה. אף אחד. היא סובבה את כל גופה לאחור ועמדה על אצבעות רגלייה לראות אם תוכל להבחין בהן מרחוק.
"נעמי?!?! לאה?!?!" צרחה בזמן שרצה את כל דרכה בחזרה ליציאת שדה התעופה "איפה אתן?!".
היא הגיעה למקום גדול צפוף באנשים רבים ופשוט החלה לבכות, אך האנשים המשיכו בשלהם וחלקם לא ראו אפילו את פנייה.
היא עברה את ההמון, השכיבה את המזוודות שלה שישמשו ככיסא והחלה לבכות ולכסות את ידייה על פניה. ואז… היא הרגישה יד על גבה, יד של בחור צעיר..