הבגידה

הבגידה

אני שונא את טנדאוס!!!
טנדאוס הניף את זרועותיו המצולקות, הכל ראו אותן. ראו אותן היטב, הן בהקו, זהרו, העלו ניצוצות, היו כאלה שכינו אותן 'הזרועות הקדושות'. והצלקות נדמו לכתמי זהב בוהקים, שהפיצו אור בלילות אפלים, ללא סהר.
טנדאוס תקע את חרבו עמוק בתוך הסלע הכבד, השמש החמה קפחה מעל ראשו, איש לא צפה במחזה זה, אף לא טנדאוס, אף לא אני. טנדאוס, שבגד בממלכה ובשלטון, אך קיבל כוחות רבי עוצמה מהמכשף המלכותי, עט לעבר הים, כשהחול נדבק לכפות רגליו הגדולות, שרבים כינו אותן 'טהורות'. אני לא חשבתי כך. אני שונא את טנדאוס.
שונא אותו. המשכתי לכתוש את האגוזים בביתי המואר למחצה באור נרות, אבי פתח ספר עב כרס, לאחר שהדלקתי נרות נוספים, הוא ישב לידי, על ספת העור, קול דקיק בקע מבין שפתיו, ואז הוא המשיך בסיפוריו אודות טנדאוס.
זהו, איני יכול יותר. חשבתי לעצמי, הלוואי שטנדאוס ימחק מהעולם, כאילו לא היה. טנדאוס נישא עם הרוח. זו בטח סתם אגדה. 'לנגד עיניו של טנדאוס, נגלו מראות אדירים.' אילו מראות אדירים?' הקשת הסגולה? התופעה שגילה?! ניגבתי את כפות ידיי המאובקות ואז, בצעתי את הלחם הקשה, פירורים אחדים החליקו מבין אצבעותיי, התפוררו על צלחת החרס. אש הנרות דעכה, והשעווה נזלה מטה באיטיות, עוטפת את בית הנר בנוזל החם. משהו הלם בראשי, שמא אלה היו מחשבותיי, או, שאיני רוצה לדעת מה…
ניגבתי את ידיי במהירות, ורצתי מיד לעבר חדרי. זרועותיי עטו שכבה של זהב והצלקות הופיעו בהן, ראשי כאב, הו, הוא כה כאב, האמבולנס כבר חיכה לי בחוץ, רציתי להסתיר את הצלקות בזרועותיי, לכן, לבשתי חולצה משובצת עם שרוולים ארוכים. אבי ליווה אותי עד למטה, עליתי לאמבולנס ומשם הוא כבר נסע, נסע במהירות אדירה, ראשי לא הפסיק לכאוב, ובכל פנייה כשראשי נד לכאן ולכאן, ראשי כאב עוד יותר.
האם זה טנדאוס שמנסה לנקום בי? שחפץ בנקמה? האם הוא רוצה להפוך אותי ל… בוגד?!
אאאהההה!!!!!!
לא, חשבתי לעצמי, הכל בסדר, ניסיתי לקחת נשימה עמוקה, הפחד טיפס לגרוני והלם בראשי בכל הכוח, הו, הבזקי חלחלה נוספים הלמו במצחי, הנה, הגעתי לבית החולים. נשמתי בהקלה. ירדתי מהאמבולנס באיטיות, שני אנשים שלבשו לבן סייעו לי, ירדתי ופסעתי צעד אחר צעד, ניסיתי לפסוע במהירות, אך משהו עצר בעדי. הו, האם אלו הנעליים הכבדות המזורגגות?! הו לא! הישרתי את מבטי, ובלעתי את רוקי וניסיתי לנשום עמוק, אך במקום זה, נאנקתי ונאנחתי והשתעלתי לכמה רגעים, שמא השתנקתי מהמים ששתיתי לפני כן?
אמרו לי קוראים, הרי לשם כך, פניתי אליכם.
אני ג'וש, רק בן שתים עשרה. אני מספיק גדול כדי לדעת ש… הו, המשכתי לפסוע בבית החולים, וראיתי פסל עשוי זהב… פסל עשוי זהב, של….?
טנדאוס!!!
אבל, אה… מי מאמין באגדות? למשל כיפה אדומה, מה הסיכויים שנערה לבושה באדום תפגוש זאב מדבר שיחפוץ במאפים מתוקים שנחים בתוך סל הקש? הסיכויים לראות פסל של טנדאוס ברחובות הרבה יותר גדולים, כך אני סבור. ומחשבה זו הרגיעה אותי. הרי פסל הוא רק פסל, ואגדה היא אגדה, אני בטוח במיליון אחוז.
פסעתי לעבר הפרוזדור, שם ישבו אנשים רבים. סכסוך נפל בקרבם, מה הסיכויים שאפנה אליהם ואנסה לעזור להם? אולם אז, נזכרתי כי, זה מה שטנדאוס עשה לפני שבגד בשלטון ובממלכה כולה.
התרחקתי משם, התרחקתי מהמקום, אנשים אחדים ניסו לעצור בעדי, וחסמו את דרכי, אך אני דחפתי אותם והפלתי אותם על הארץ בכוח, יצאתי מבית החולים בריצה. הפשלתי לרגע את שרוולי, הזהב נצץ מאי פעם, בהק, זהר.
לפתע, שמעתי דפיקות פטיש, הרמתי את ראשי וראיתי פועל בניין מתעסק בזכוכית צבועה בזהב, אור השמש חדר דרך הזכוכית, וכך הוא הגיע לזרועי? הייתכן?!
זזתי לרגע, הזהב נעלם. אך, איך זה ייתכן? כשעוד הייתי בביתי, זרועי החשופה נצבעה בזהב בוהק, זוהר, נוצץ.
ואולי אלו הנרות שהאירו את זרועי? הייתכן?!! הייתכן??!!!
ברחתי משם, הרחק הרחק משם, עטתי לעבר החשיכה המוחלטת, שאפפה אותי מכל כיוון אפשרי, הכבישים הסואנים, המכוניות שנסעו במהירות, דמו לצלילים עבים של טרומבונים, כמו מקהלת כלי נשיפה, חצוצרה ומפוחית, וקרן יער וטרומבונים. התחושות והמראות של טנדאוס, הו, לא, הוא ניסה להשתלט על גופי? תהיתי, מה עליי לעשות?! מה עליי לעשות?!!
השמיים נעשו שחורים, אפלים מאי פעם, העננים נדו לכאן ולכאן ושרקו בהיתוליות, ואני חשתי במשהו מוזר. משהו מוזר מאוד. מעין דחף כזה, רצון עז ללכת למקום כלשהו. עיניי הביטו בתמונה אחת: גלים שוצפים, חול זהוב, ספינת רוחות… הו, הרוח… הו, מה הרוח הזו הזכירה לי?! אה, כן, טנדאוס נישא ברוח, זה היה עונשו לאחר שבגד…
התחלתי לתהות, למה הוא רצה לנקום דווקא בי? אני לא היחיד ששונא את סיפוריו! בודאי יש עוד אחד כזה, שמושך את שיערותיו המיוזעות, כשהוא סובל ונאנק ובועט בקירות הבטון, כשהוא שומע את שמו של טנדאוס.
משכתי את שיערותיי המיוזעות מראשי בייסורים ובכאב, שיערות לוהטות ולא די בכך, קרעתי את שרוולי חולצתי, שכן, חשתי בדחף, אך לא יכולתי לעצור אותו, כולם הביטו בזרועי החשופה, בזהב, מנורות רחוב אחדות דלקו, וכך גם זרועי, הפיצה אור, אור זהוב, חמים. טנדאוס שונא אותי בדיוק כמו שאני שונא אותו! איך- איך הלילה הגיע כה מהר? והחושך אפף אותי כה מהר, מילא אותי בריקנות ובדחפים שלא הייתה לי היכולת לשלוט בהם.
התחלתי ללכת לכיוון הים בחוסר רצון. מעט דם ירד כתוצאה ממשיכת שיערותיי. דם לוהט, לוהט כמו תבשיל מרק ביום קיץ חם, ארבעים ותשע מעלות בדיוק. הו, אני חושב כמו טנדאוס.
טנדאוס הגדיר מספרים מדויקים, כמויות מדויקות, וכך גם היו מחשבותיו, המחשבות הטרידו אותי והכו במוחי ללא הרף, והמחשבות האחרות, העדינות, על הפרחים היפהפיים בגן העדן, אלו ניסו לפרוץ ולהיכנס פנימה, אך המחשבות של טנדאוס מנעו מהן להיכנס והציבו קיר זכוכית. הו, זה מה שקרה לי.
הורתי על מחשבות הגן הפורח לנסות לפרוץ את קיר הזכוכית, אך הן היו עדינות מדי, רכות מדי, מחשבות מרגיעות, ואת דרכן חסמו מחשבות טנדאוס. 'מחשבות טנדאוס', חייכתי לרגע, 'איני שולט בזה. זה מדהים.'
המשכתי לפסוע לעבר הים, ירדתי לחוף, לגלים השוצפים היה ריח חזק מאוד של מלח, ידעתי שאני מתקרב לשלב, בו אני עלול לבגוד, מעניין מה יהיה אז. ניצבתי אל מול הים, חיכיתי שניות ספורות, שנדמו לנצח.
שניות שנדמו לנצח! אלוהים, איך יכולתי לחשוב מחשבה מוזרה שכזו? מחשבה שלי, הו הייתה לי תחושה כזו, שזו הייתה מחשבה שלי, שאני חשבתי על כך, ולא יכולתי להתנגד לכך. היה לזה רק הסבר אחד: טנדאוס מנסה לחדור למוחי בכל הכוח, ולתפוס שליטה מלאה, על האירועים שעומדים לקרות, ללא כל הפרעה.
"פרנק? פרנק?" נשמע קול נשי, לא מרוחק.
נעצרתי לרגע. הבטתי לצדדים. הו, זו הייתה הגברת הנכבדה, ליזה. שהייתה ידועה רק בשמה הפרטי, היא מעולם לא חשפה את שם משפחתה ובסיפורו של טנדאוס, שמה של האישה שהתחבבה אליו, שפגש בדרך לחוף הים, היה…
סטפני. אך גם היא לא חשפה את שם משפחתה מעולם.
כאבי הראש חלפו אט אט. ליזה נראתה למרחוק, כשהיא אוחזת בתיקה היקר, בצבע ורוד מסטיק. היא נראתה כה חיננית, כה מהודרת, היא במקרה הייתה גם שכנתי, שגרה בבניין, ממול. אישה בגיל העמידה, שנראתה נפלא. היא קרבה אליי ואז נעצרה וניצבה מולי.
"הו, פרנק", היא אמרה בקולה הרך.
"שלום", אמרתי.
"מה אתה עושה כאן בים?"
"אה…"
"אתה דומה לטנדאוס בצורה מחרידה…", אמרה ליזה והמשיכה בדרכה.
הבטתי בכפות ידיי.
איך הגברת ליזה יודעת איך נראה טנדאוס? הפרטים אודות מלבושו, פניו, זרועותיו וידיו, ובכלל, תיאור גופו לא היה כה מפורט, רק אמרו, שתוי ידיו היו כה מפורטים.
הבטתי שוב בכפות ידיי, תוי ידיי נראו מאוד מפורטים, אך הגברת ליזה זיהתה אותי, היא אמרה את שמי. פרנק.
המשכתי ללכת על החול הזהוב, ואני מזכיר שוב, לא שלטתי בזה, נתקפתי חלחלה והייתי כה חרד. כה חרד, שאינכם מאמינים, כמה הייתי חרד. החרדה טיפסה לגרוני, וכך גם הדמעות, ניסיתי לחנוק אותן בגרוני, ופעם ראשונה שהצלחתי.
הו, אין ספק. זה טנדאוס!!! בשם כל הרוחות, זה טנדאוס!!! זה הוא שחדר לגופי, למוחי, שעצר את דמעותיי, אני הייתי מלא חרטה במקומו, לאחר שבגד בשלטון ובממלכה כולה, אך אני הרגשתי כמוהו, נטול רגש, רק גאווה. גאווה, פסעתי בראש מורם, על החול. זרועי האירה לי את דרכי, וכן, כמה פנסי רחוב.
אנשים רבים הביטו בי, חרדים, חלקם התקבצו סביבי, ואז רצו במלוא הכוח, הרחק הרחק. ניצבתי אל מול הים. הבטתי בגלים שהכו בחולות הזהובים, הגלים, כה מרגיעים. הו, הנה מגיעה הרוח. היא שרקה באוזניי.
קולות הדהדו בראשי: "למה בגדת בממלכה ובשלטון? מדוע עשית זאת? כי רצית לזכות בעושרו של המלך?"
המלך הופיע מולי, כשהוא אוחז בשרביטו, גלימתו העשויה בד אדום התנפנפה ברוח בקלילות, הוא הביט בי בעיניים בורקות, נראה היה שהוא עמד בתוך הים, את כתרו המהודר, הזהוב, הנוצץ, הוא חבש לראשו ולא הוריד ממני את מבטו.
הוא נעץ בי מבט חד, כמו סכין חדה, יכולתי להרגיש את הדם הלוהט, את החתך העמוק.
"טנדאוס?" הוא אמר בביטחון, "חזרת."
הנהנתי בחוסר רצון, זו הייתה פעולה לא רצינית.
"חזרתי", אמרתי בתוקף, הפעם בקולו של טנדאוס, לא יכולתי לשלוט בפעולותיי ובדבריי.
"לא אתן לך לפגוע שוב בממלכה ובשלטון", המלך ג'ק אמר בתוקף.
הנהנתי בחוסר רצון.
"אני אפגע בך, טנדאוס!" אמר המלך ג'ק.
רעדתי כולי. לא נותרו מילים בפי. אלו היו מילותיו של טנדאוס ולא מילותיי שלי. אנשים רבים התקבצו מאחוריי, המלך ג'ק חייך אליהם באדיבות. הבטתי לרגע באנשים הרבים שנעצו בי מבטים זועמים, ואז חזרתי להביט במלך ג'ק, הבטתי עמוק בעיניו.
"זה הסוף שלך ג'ק", אמרתי בחוסר רצון, טנדאוס ממש שלט בגופי, זו תחושה שקשה לתאר אותה, כאילו הייתי בתוך גופו.
זו הפעם הראשונה שהרשתי לעצמי לתמוך בטנדאוס, שילחם, העיקר שאשאר חי, לא משנה באיזה גוף אני נמצא ומה יעוללו לי. ואיני רוצה שיעוללו לי… אך האפשרות הייתה סבירה גם מנגד, אם טנדאוס היה מת ואני הייתי חוזר למצבי הרגיל. טנדאוס הרי נישא עם הרוח, אז איך הוא נכנס לתוך גופי, שמא, הוא הכניס אותי לתוך גופו, והופעתי בדמותו.
המלך ג'ק הניף את שרביטו וכיוון אותו לעברי.
זהו, זה הסוף, חשבתי לעצמי.
המלך לחש כמה מילות קסם, ואז הניף את שרביטו, כיוון אותו לעברי, נהדפתי לאחור ונפלתי על הארץ בקול חבטה עז.
לא נפלתי על החול.
חשבתי שנפלתי על הארץ, אך אז, פקחתי את עיניי, וגיליתי שאני עמוק בתוך הים הסוער.
ידעתי לשחות, אך משהו עצר בעדי, מנע ממני לעלות למעלה.
לא!!! לא!!! בלעתי מים, ניסיתי למשוך את עצמי, למעלה, ולנשום אוויר צח, אך לא יכולתי.
ואז, כשהצלחתי לעלות רק לכמה רגעים, גיליתי שהמלך ג'ק, המבוגר, היה כה רחוק ממני, ניסיתי לשחות, אך לא יכולתי. הגוף שלי שקע מטה בכבדות, אל תוך המים. נדמה היה לי שלא היה שום אור ושום תקווה, טוב, אולי תקווה אחת שמבצבצת ברקיע, גם תקווה אחת טובה יותר מלא- כלום. גופי שקע מטה בצורה מרתיעה, יכולתי לראות את הגלים נסוגים, את צמחי הים מתייצבים בטור עורפי, את הכתום והאדום האז, ואת אוצרות הפלדה והמתכת, שרציתי לשלוח אליהם את ידי, אך לא יכולתי. משהו עצר בעדי. שקעתי יתר על המידה, הייתי בטוח בכך. הייתי בטוח שאוכל לעלות. ובניתי את אמונותיי בזכות התקוות שנראו באופק, וכעת, כשהייתי מתחת לפני הים והתקווה היחידה בצבצה אי שם בשמיים העכורים, נקודה מוארת, בצבע כחול בוהק, רעם פילח את הדממה, אך לא רעם בשמיים. רעם מן הקרקעית, שמא, זהו קול חבטה שנשמע מתחת לקרקעית, של דמות נוספת שטנדאוס בחר להשתלט עליה ולגזול ממנה את עתידה. דבר מוביל לדבר. וכישלון מוביל לכישלון. התחושה הייתה כה מוזרה, לשקוע במים, כשאני יודע שאני יכול לפעול אחרת. זו הייתה תחושה מוזרה מאוד, ואז עליתי מתוך המים, אל מקום מוזר, מרתיע, שמיים עכורים נדמו לעננה כבדה, ישבתי על כיסא עץ שעמד להישבר.
"היי," אמרתי בחשש, "הלו."
"הלו", שמעתי קול רך, זה היה קולו של אדם מבוגר. הסתובבתי לאחור וראיתי אדם, בעל פנים מצולקות ומקומצות, שיערותיו הלבנות כיסו כמעט את כל גופו, ניתן היה לראות שהוא לבש מעיל בצבע שמנת ומכנסיו היו בצבע חאקי.
"הו, אתה", אמר האיש והביט בי.
"כן?" אמרתי.
"אתה…"
"לא, שמי פרנק דייויד ואני לא טנדאוס, הוא כנראה השתלט על גופי או משהו כזה…"
הו, חזרתי לשליטה מלאה, יכולתי להניע את ידיי ורגליי בחופשיות. ושלטתי אף במחשבותיי.
"אה, פרנק", אמר האיש.
חזרתי למראה הרגיל. אין ספק שנראיתי כמו פרנק.
פרנק תמיד צריך להיראות כמו פרנק.
"אתה מכיר את סיפורו של טנדאוס? שמעתי עליו?"
הנעתי את ראשי לאות חיוב. "שמעתי עליו מפי אבי", אמרתי.
"ובכן", אמר האיש, "הגעת לסוף מסעך…"
"מה?"
"נישאת עם הרוח, לא הבחנת בכך?"
"הבחנתי במשב קל, ותו לא."
"ובכן, אתה תגמור בדיוק כמו טנדאוס," אמר האיש.
"מה?" אמרתי, "אבל… טנדאוס בגד ולא אני."
"נכון", אמר האיש, "אתה כל כך צודק."
"אז אם אני צודק…"
"טנדאוס בוחר באנשים אחדים ומחדיר בהם את רעיון הבגידה, במכוון", אמר האיש בצער, "פרנק דייויד, נועדת לגדולות, אך אתה תגמור כמוהו. כמו טנדאוס."
"אבל טנדאוס לא מת, הוא ממשיך לשלוט באנשים."
"טנדאוס מת, יש לכך גורם אחר. גורם אחר שרוצה ברעתך."
"מה? מי זה יכול להיות?" תהיתי.
"אני!" אמר האיש ותקע את חרבו בבטני.
הו… כשמתים…. התחושה הזו כשמתים…. היא תחושה די מוזרה… חיים אחרים… כן, חיים. היו חיים בתוך מותי. פקחתי את עיניי באיטיות, נאנקתי מכאב…