הסוד #פרק 6

פתחתי את הדלת….
ראיתי שם איש, יושב ומנגן על פסנתר, היה לו כובע שנראה כמו הכובע הזה שמימנו קוסמים
שולפים ארנב, אני מנחשת שגם הוא היה רוח רפאים, במיוחד כי סביבו היה מן ארפל כזה, שהוא
כמעט שקוף, אבל עדיין נראה לעין, והיה כאן קר, כמו שנהיה כשיש רוחות.
נכנסתי, הוא הפסיק לנגן והסתובב אליי, זה היה ממש מוזר, היו לו כפות רגליים וידיים בשונה
משאר הרוחות, אבל הפנים שלו היו אפילו פחות ברורות מפניהם של השאר.
כלומר…ראיתי את האף שלו, העיניים שלו, הפה שלו, אבל היה קשה לתאר אותם, הם היו
כאילו סביבו יש ארפל כבד, למרות שזה לא כך.
"הינני מביא בפנייך התנצלות אם הבהלתי אותך, עלמתי." הוא אמר בטון רגוע ביותר.
"או…..קיי…" אמרתי והרמתי גבה.
"הינה שבי, גברתי הנאה," הוא הושיט אליי כיסא, איך הוא הצליח להחזיק אותו?! התיישבתי,
הרגשתי ממש מוזר.
"האם הינך יודעת מי אני?" הוא שאל, מאיפה לי?! רוח, "לא…אדוני?" לא הבנתי אם אמרתי
או שאלתי, אבל התחלתי להרגיש רעד בגוף, מן רעד שביסר על….סכנה.
"אובכן," הוא התחיל "באמצע המאה ה-14, הדורות הקודמים שלי בנו בית זה, ואחריי שסבא רבא שלי,
יירש את הבית מאבא שלו, הבית נמסר לסבי, לאחר מכן לאבי, ולבסוף, בסוף המאה ה-14
קיבלתי בית זה.
הינני הכי וותיק כאן, לכן כל הרוחות מקשיבות לי, הן מתחייבות להקשיב לי.
את…כמו שהבנתי, האחת שנבחרה לתקשר איתנו." הוא סיים סוף סוף לדבר, איך המידע הזה
אמור להיות חיוני לי?!
פתאום שמתי לב שבפינת החדר שוכבת לה תיבה, תיבה מעץ, גדולה ויפה, לא ממש מקושטת אבל
יפה, מעניין מה יש בתוכה…
כניראה שה…מי שזה לא יהיה, אחראי הרוחת, קלט את המבט שלי, "את יכולה להתקרב לתיבה,
ואגב, שמי הוא הדוכס רוברט." הוא ממש דיבר כאילו הוא קורא את המחשבות שלי!
הסתכלתי לרגע עליו, פתאום ראיתי את עיניו בבירור, עיניים אפורות חסרות חיים, נועצות בי
מבט מאיים, יודע, שטני…למה יש לו מבט כזה, אם הוא נחמד יחסית? או ש….הוא רק
מנסה להראות ככה?
הייתה לי הרגשה מוזרה, מן חוש שישי כזה שמבסר לי על הטעות שעשיתי כאשר החלטתי
להכינס למקום הזה, ועדיין לא גיליתי את הסוד, שאמור להיות מוסתר שם על בטוח…
התקרבתי לתיבה, היא ממש משכה אותי, הושטתי אליה את ידי, היא הייתה פתוחה,
מעניין למה… "עצרי!" הדוכס רוברט צעק לי.
"אבל…למה?" שאלתי בתמיהה מוזרה, רגועה, שלווה….לא טיפוסית לי בכלל.
פתאום החדר הזה התחיל להראות לי ממש נחמד, חמים ונעים, שטוב בו…ככל שהייתי
יותר קרובה לתיבה, הרגשת הרוגע, הנוחות ושביעות הרצון התגברה.
"אם תיתקרבי יותר מידיי, הינך עלולה להישאב לתיבה זו ולמות, ואז להיות עוד אחת מהרוחות
הנתונות לשליטתי." הוא אמר, והתחיל לאמר עוד משהו, אבל לא הקשבתי לו, פתאום התחלתי
להבין….ככל שאני יותר קרובה לתיבה, כך אני נהיית יותר ויותר כמו תחת השפעה של סם הרגעה.
החוש השישי שלי השתגע, הרגשה מוזרה…זה היה נראה ממש כמו…מלכודת!!!
"את לא מקשיבה לי גבריתי הצעירה…." לחש לי הדוכס רוברט, שכבר עמד מולי, נהיה ממש קר,
לא היה לי צורך להסתובב, כבר ידעתי שיש המון רוחות מוכנות לתקוף מאחוריי.

המשך יבוא….