לתחרות הסיפורים של בועה משלי

היה זה ליל ירח מלא, והירח עמד בשמיים כמבשר על גורל שנחרץ, לטוב או לרע,
כי זה תמיד התרחש בירח מלא.

הכול היה שקט, והיא ידעה שזהו השקט לפני הסערה. אפילו בזמן נוראי כזה, היא מצאה מקום למחשבות שלה.
'למה אומרים השקט שלפני הסערה? כי אולי משהו יבוא כמו סערה ואולי שקט, אבל לפעמים שקט מאוד גם בלי שתבוא אחרי זה סערה, וכמה פעמים נהניתי מהשקט שלפני הסערה אבל בלי הסערה.' קול עלים יבשים מתפצחים נשמע, והיא עצרה את שטף המחשבות.
"אני שומע אותך," אמר קול ממקור לא ידוע.
"אני שומע כל נשימה שלך, אני שומע כל תזוזה הכי קטנה. אני יודע איפה את, ואת תהיה שלי." היא ידעה שזהו זה, והרי למה לה להתנגד? והקול כל כך מזמין ומפתה… היא ניערה את ראשה במרץ, אסור לה לחשוב כך, היא עוד תיכנע. הנערה הסתובבה במטרה לברוח, ומצאה את עצמה מול זוג עיניים כחולות להפליא, בוהקות כמו שמי הבוקר.
"העיניים שלך לא היו חומות?" צייצה בפחד.
"כן, הן היו," השיב בשעמום.
"אבל אני מניח שבזכות ה'חוכמה' שלך כבר גילת שאלו היו עדשות" הוסיף, כשהוא מדגיש את המילה 'חוכמה' בנימת קול מלאת בוז, כרומז שהוא לא חושב שהיא חכמה כמו שכולם חושבים. כנראה הוא ראה בעיניים שלה משהו, והמשהו הזה גרם לו לחייך ולחשוף שורת שיניים מושלמות. וכל הגוף שלו היה כל כך מושלם… היא בחנה אותו ביתר קפידה, וראתה שבשורשי שערו יש רמז לצבע צהוב, הוא היה בלונדיני.
"אתה – "
היא לא סיימה את המשפט, כי הוא זינק אליה וסתם את פיה בידו.
"אז אולי את לא כל כך טיפשה אחרי הכול." אמר בתענוג,
"את תהיה נפלאה בתור חטיף, אפילו שאני חושבת לאכול אותך כבר עכשיו, הכי טרי הכי טוב." היא כבר לא הרגישה פחד, לא, היא כבר לא פחדה. מה שהיא הרגישה עכשיו היה בהלה מוחלטת.
"אבל במחשבה שנייה, אני חושב שאוכל אותך כבר עכשיו"
הוא שחרר את פיה במהירות על – אנושית ותפס את ראשה, הוא סובב אותה ונשך בצווארה. בשנייה שהדם שלה הגיע לפיו, הוא ניתק את ראשו במהירות מידה, זינק אחורה וירק את כל הדם החוצה. "את?" שאל בזעם "את!?" הוא התקרב אליה בחזרה, והפעם סכין אחוזה בידו. היא הסתכלה עליו כלא מבינה, אך תוך שנייה חומת הלבנים שבמוחה קרסה.
"למה עשיתם לי את זה?" שאלה את השמיים
"למה מחקתם את כל מי שאני, את כל מה שאני!?" היא הורידה את מבטה בחזרה אל הערפד, שפניו המושלמים לבשו הבעת בלבול, בליבה של הנערה ניצת דחף פראי, היא צרחה, וצריחתה ניפצה הכול. כשניגמר לה האוויר היא פקחה את עינייה, וראתה את הערפד שעון על עץ, שנראה כאילו הוא נחבט בו הרגע. היא חייכה חיוך אכזרי, כזה שרואים לא פעם בסדרות מתח על פני הרשע כשהגיבור עומד להיזרק לתוך ברכת לבה רותחת או משהו בסגנון.
'אבל למה ברכת לבה רותחת? ולמה הם עושים את זה כל כך לאט? אני הייתי פשוט לוקחת סכין, תוקעת לו בלב וגומרת את כל הסיפור. זה כמו הקטע של הביטוי 'זה קל כמו לירות בדגים בחבית', למה בכלל לירות בדגים אם הם במילא בתוך החבית? אפשר פשוט לשפוך את המים ולגמור עניין. לא צריך לבזבז נשק.' היא הביטה בערפד, ויצרה בראשה תמונה של כלא קטן, חשוך ותחוב, שממנו לא יוכל לצאת. היא הושיטה את ידה כמחסום מול הערפד, הוא מלמל משהו לא ברור. הנערה פרצה בצחוק.
"אתה חושב שזה מה שיעצור אותי, יצור קטן? כי עכשיו אני זוכרת מי אני, ועכשיו אני יודעת מה הכוחות שלי." היא אגרפה את ידה, והערפד נעלם.

היה שם חשוך, אף על פי שהחשכה מעולם לא הפריע לו לראות. עמד באוויר ריח תחוב, ריח של משהו שננטש זה מכבר. "לאן שלחת אותי?" שאל את האוויר.
"למקום ממנו לא תוכל לצאת." את המשפט הזה נדמה שהשיבו הקירות עצמם.

"למקום ממנו לא תוכל לצאת" אמרה הנערה לאוויר, ומלמלה כמה מילים בשפה העתיקה,
כך שתשובתה תישמע במקום כילאו. היא אמרה כמה מילות עוצמה, שאם בני אנוש ישמעו אותם הם לא יישמעו להם אלא כדברי ג'יבריש. אחד העצים החל להשתנות, גזעו התעבה ועליו נעשו ירוקים. הנערה הלכה לעץ, והניחה את ידה על גזעו. העץ נפתח ונהפך לשער. היא העיפה מבט אחרון בסביבה, ונכנסה לשער. אל מקום בו היא לא צריכה לחשוש.