משהו לשתות

קובי ניגב את הדלפק בתנועות מעגליות, תוך כדי שהוא מסתכל על הגשם, היורד מחוץ לחנות. הוא סקר בעיניו את חנותו הקטנה, ותהה מתי ייגמר הגשם. הריח הנעים ממטהר האוויר, התאורה הבוהקת והפוסטרים הממוסגרים לא עזרו למשוך לקוחות. אפילו קולה של קרן פלס, שבקע בקול נמוך ממערכת הסטריאו, לא פיתה אף אחד פנימה. לקובי היה גם כך קשה להתפרנס עם המיסים הגבוהים וחשבונות התפעול של הדוכן. הגשם הבריח את כל הלקוחות שעוד נשארו. בלילה חשוך כזה, העדיפו כולם להיות ספונים בבתיהם ליד תנור חם, ולא לקנות נקניקיות בדוכן שלו.
קובי הסתובב מהדלפק, קיפל את הסחבה שבידו, והחל לנקות את מקרר המשקאות הקלים, מתעכב מספר שניות בשל כתם סורר. קובי התרחק מעט מן המקרר, סקר את מעשה ידיו, והניד את ראשו בשביעות רצון. הוא הסתובב בחזרה לכיוון הדלפק, וראה את האיש עומד מולו.
ליבו החסיר פעימה, והוא נרתע קלות לאחור, אך מייד התעשת, חייך את החיוך הרחב שלו, ואמר: "הפתעת אותי. לא שמעתי אותך נכנס."
הלקוח עמד מול קובי, לובש מעיל גשם שחור נוטף מים. "מצטער", לחש בקול צרוד, "לא התכוונתי להבהיל אותך. פניו הארוכות והרזות לבשו חיוך צר.
"תגיד", אמר קובי, זורק את הסחבה שבידו הצידה, "אתה מרגיש טוב ? אתה נראה קצת חיוור. אולי אתה רוצה משהו לשתות?
הלקוח הרכין את פניו לתוך צווארון מעילו. הוא אכן נראה רע. מתחת למעיל הסתתר גוף רזה מאוד. עצמות הפנים החיוורות שלו בלטו מרוב רזון, ועיניו, שפעם כאילו זהרו באור זהוב, הועמו לחום דהוי. אוזניו נראו כמשוכות לאחור, והכובע שחבש הסתיר רעמת שיער שחורה וחלקה.
"קולה", ענה הלקוח, והשעין יד גרומה על הדלפק המבריק. "אני בסדר. פשוט הלילה הזה לא קל לאף אחד, ועוד התעכבתי בשל ההפגנה של הצמחונים בכיכר."
קובי הסתובב לעבר מקרר המשקאות, פתח אותו, הוציא בקבוק קולה, והניח אותו על הדלפק. הוא שלף מכיס הסינר שלו פותחן בקבוקים בתנועה מיומנת וחלקה, אך ידו עם הפותחן עצרה באויר כאשר שמע את המילה "צמחונים". ראשו התיישר בתנועה חדה, עיניו הצטמצמו ופיו התעוות ללגלוג עצור.
"צמחונים", סינן מבין שפתיו החשוקות, "יפי נפש! מה יש ? חיות לא אוכלות בשר ?", אמר ונפנף את הפותחן מול עיניו של הלקוח. "אנחנו נולדנו לטרוף כמו כל הטורפים. מה הם רוצים ? נראה את האריות אוכלים חסה. נראה את הזאבים לועסים סויה. אין מה לעשות. זה טבעי. אנחנו לא יכולים להתנגד למה שאנחנו."
"האמת", השיב הלקוח, "יש משהו במה שאתה אומר." הוא הניח את ידו השניה על הדלפק, וליקק את שפתיו.
"בטח שיש משהו במה שאני אומר !", הרעים קובי בקולו. הוא פתח את בקבוק הקולה, נשען על הדלפק, הביט בלקוח, ואמר לו:"אני אוכל בשר כדי לחיות. יש אפילו ויטמינים שיש בבשר ואין באוכל אחר. ככה זה. החלש מת כדי שהחזק ישרוד."
"אתה צודק", השיב הלקוח. "אתה פשוט צודק." מעט מהזוהר שב לעיניו של הלקוח.
קובי חייך, והצביע על הלקוח בידו. "אתה בסדר, אתה.",אמר. קובי העביר את ידו על פני הדלפק, ואמר:"אולי אתה רוצה משהו לאכול ?אולי תתחיל עם נקניקיה ?"
הלקוח הסתכל על מלאי הנקניקיות מתחת לשכבת הזכוכית של הדלפק, היישיר מבט לקובי, ואמר: "אני חושב, שאתחיל בך."
בתנועה אחת זינק הלקוח מעבר לדלפק, והפיל את קובי על הרצפה. קובי שכב על הרצפה, הלקוח ישב על בטנו, ואחז את ראשו בשיער. הלקוח פתח את פיו, חושף ארבעה ניבים ארוכים, והביט בקובי, שעיניו יצאו מחוריהן מרוב אימה. קובי ניסה להיאבק, אך נדמה היה כאילו הערפד שוקל לפחות טון. "אני רעב", לחש הערפד באיטיות, בעוד הוא רוכן לעבר פניו של קובי, ומשקע את שיניו בצווארו.