ציד

הלילה היה אפל וחסר ירח, לילה מדברי קפוא, שבו הרוח מצליפה גרגירי חול באכזריות. הגבר, שעיניו כבר לא ראו דבר עקב אפלת הלילה הכבדה, התיישב על האדמה החשופה והאזין לרגע, תשומת לבו מופנית כולה אל רחשי הלילה האכזרי. לבסוף החליט, ככל הנראה, כי הוא בטוח יחסית, שכן פרק את תרמיל הגב הכבד שלו והוציא ממנו חפיסה של זרדים יבשים והניח אותם יחדיו על הקרקע. בעזרת צמד אבנים הוא יצר ניצוץ והבעיר מדורה קטנה. הוא חיכך את כפותיו הקפואות סמוך אל האש ונהנה מחומה. רחש של אבני חצץ מידרדרות הקפיץ אותו ממושבו. הוא הניח יד על האקדח החגור למותניו. "מי שם?"
משלא הגיעה תשובה, הוא עמד דרוך, ידו על האקדח, נראה כמו בובת שעווה, ואחרי מספר רגעים שב אל מדורתו. הוא טמן בתוכה בעזרת מלקחיים ארוכים ספל פח אותו מילא במים, והביט כמהופנט בנוזל העכור המבעבע. צל מהיר על פני חופת האור של המדורה הקפיץ אותו בשנית, והוא נרגע למראה עטלף קטן חג במעגלים מעליו, סועד את חרקי הלילה הקטנים הנמשכים אל האש. הוא חייך לעצמו. כאשר הרים מבטו שוב, חיוכו קפא. כיוון שמעבר למדורה, נראה בבירור, מתוך האפילה, זוג עיניים צהובות וגדולות, מרושעות למראה. הגבר לא הצליח להבחין בכל תו פנים כלשהו למעט העיניים, אך גודלן, שהיה עצום, סיפק איזשהו אומדן בנוגע לגודל היצור הבוהה בו. חום האש והניצוצות הניתכים ממנה ערפלו במקצת את המראה, וכאשר ניסה להתקרב מעט אל עבר העיניים צרב עשן המדורה את עיניו. הוא שפשף אותן בשרוול חולצתו וכששב להביט לא ראה דבר. לבו פעם בחוזקה.
הוא עקף בזהירות את המדורה הקטנה, משתדל שלא להיבלע בתוך החשיכה ולהישאר במעגל האור, מתוך איזה אינסטינקט קדמון, עד שלבסוף הגיע אל העבר השני של המדורה. כעת כבר היה האקדח בידו, טעון ומוכן לירי. אצבעו, דרוכה ורועדת, על ההדק. הוא צעד עקב בצד אגודל, מוכן לשגר את הקליע היישר אל תוך בטנה של המפלצת הממתינה לו בחשיכה. הוא שאף לקרבו נשימה עמוקה והחל צועד אל תוך החשיכה, נבלע באפלה ונפרד ממעגל האור שסיפק לו ביטחון. ידו נטולת האקדח נעה לפניו, מגששת. הוא לא ראה כלום, וידו לא חשה בדבר. לפתע מעד ונפל אפיים ארצה. כאשר פגע מרפקו בקרקע הקשה נלחצה האצבע הרועדת על ההדק ואקדחו ירה, בקול מחריש אוזניים. הוא הקים עצמו, מקלל בינו לבינו את טיפשותו, שכן כעת הודיע לכל המדבר הארור על מיקומו. הוא דשדש ברגלו על הקרקע עד שגילה את הסלע הבולט שגרם לנפילתו, ובעט בו בכעס, ואז מיהר לדרוך שוב את נשקו בקליע חדש. הוא סב אחורנית להביט על המדורה, והעיניים המבעיתות ניבטו אליו מצדה השני. הוא צווח בפחד וירה אינסטינקטיבית לעברן. העיניים נעלמו. האם הרג את היצור? הוא חייב לבדוק זאת.
במהירות אך בזהירות חזר למעגל האור, בו הרגיש שוב מידה מסוימת של ביטחון, כילד המבועת מהחושך ששמיכת הפוך שלו מרגיעה אותו מפני האפילה, ועבר לצד המדורה, דורך שוב את נשקו. הוא נחרד לגלות כי דרך את האקדח בקליע האחרון שברשותו. כאשר הגיע לשפת חופת האור של המדורה הוא נעצר. הוא ירד שפוף על עקביו וניסה לשלוח את ידו אל החושך, לבדוק האם אצבעותיו יחושו במרקם של גוף חי כלשהו. הוא הסיט את היד לכאן ולכאן, מתפלל שלא יאבד אותה באיזה פה ענקי ועמוס שיניים, ומשלא חש בדבר נשם עמוק, ספר עד חמש, והחל לצעוד פנימה אל האפילה.
רגליו נעו באיטיות, כל צעד, עדין ככל שיהיה, משמיע חבטה עמומה בתוך דומיית הלילה. נשימותיו נשמעו לו באוזניו כבדות ורועשות, במיוחד כעת, כשקצב נשימותיו גבר עקב החרדה המציפה אותו. פעימות לבו היכו ברקותיו כמו תופי מלחמה. לפתע נשמע רעש מוזר וחזק מאחוריו, כמו רשרוש זנבו של נחש קטלני, והוא סב אחורנית במהירות וירה אל תוך המדורה. הוא ראה דבר מה מתנפץ לרסיסים ולרגע שמח על פגיעתו המדויקת, אך אז הבין כי אלו הרסיסים של ספל הפח שלו, שמימיו הרתוחים עלו על גדותיהם ונשפכו, מלחשים, אל הלהבות הכתומות של המדורה. הוא סבב שוב אל האפילה אך כבר לא הייתה אפילה. העיניים היו שם, צהובות ועצומות בגודלן, ולוע רטוב ורוטט וחם, סוגר עליו עם שיניו הגדולות והחדות. הוא עוד הספיק ללחוץ על ההדק בפראות אך לא היה כל קליע בקנה. ואז הושלכה גופתו המרוטשת אל האש, שם בושלה ונחרכה כיאות.
מישהו יסעד הלילה.