סיפור ראשון שאני כותבת – חלק ד

המים רתחו וג'ונתן הכין לעצמו כוס תה. הוא אהב תה, במיוחד תה קינמון. היה משהו בתה, בחמימות שלו שהרגיע אותו.
ג'ונתן סיים לשתות, הניח את הכוס בכיור והלך בחזרה לחדרו כדי לקחת את התיק. הוא הכניס לתיקו בקבוק מים,עט ואת הארנק שלו. בנוסף, הוציא את הפלאפון מההטענה, לקח את המפתחות ויצא לרחוב.
בדרך הוא עבר ליד בית-ספר תיכון. הוא הסתכל עליו ומבט עצוב ניבט מפניו. כן, עצוב.
כיוון שהשעה הייתה 7:30 בבוקר לא היו כל כך הרבה תלמידים והוא הסית את מבטו והמשיך בדרכו. ג'ונתן עבר בדרך על יד חנויות, ולאט לאט החל לראות אנשים ממלאים את רחובותיה הגדושים של העיר. אנשים ממהרים לעבודה, אמהות עם תינוקיהן, תלמידים וילדים מהגן ועד התיכון. הוא תהה בליבו אם גם הוא יזכה אי-פעם להיות כמו אחד מהם. אם גם הוא יזכה ללמוד מקצוע, להתחתן, להנות מהחיים.
עוד מחשבה עלתה בו, הוא חשב מה קרה עם… לא, אסור לו לחשוב עליהם הוא צריך לשכוח אותם. אם הוא רוצה להמשיך בעבודה הזאת ושהמנהל ידאג לו לכל צרכיו הוא צריך להפסיק לחשוב עליהם וכמובן להישאר רחוק מהם ככל האפשר.
הוא המשיך בהליכתו עד שהגיע לספרייה העירונית. השעה הייתה כבר 8:00 . לא היה לו אכפת ללכת מרחקים ארוכים ברגל. בין כה וכה הוא היה מורגל בהליכות כאלה, והיה בכושר מצויין. הוא נכנס לקומה העליונה, שם היו ספרי העיון והמחשבים. הוא התקרב בהיסוס לחדר המחשבים, תוהה בליבו אם לא הגיע מוקדם מידי. היה שם רק אדם אחד. הוא התקרב אליו וראה את סימן ההיכר. לבן אדם היו משקפי ראייה כחולות, והוא היה עם חולצה צהובה. הוא התקרב אליו יותר, כדי שהאדם ישים לב אליו. האיש הרים את ראשו מצג המחשב והסתכל על ג'ונתן. ג'ונתן העיף מבט בשעונו בפעם השנייה, כפי שהיה מסוכם מראש על הסימנים, ואז האיש עם החולצה הצהובה קם לעברו ולחץ לו את היד.
" נעים מאוד" אמר, "אני פטריק."
"בוקר טוב" ענה ג'ונתן "אתה כבר בטח יודע את שמי"
"כן" השיב. "גונתן, נכון?"
"כן"
ג'ונתן הוריד את התיק מכתפו והוציא מתוכו את הפילם של המצלמה. הוא נתן לפטריק את הפילם ופטריק הכניס אותו בזריזות אל תוך כיס מכנסו.
"כל הכבוד" אמר לו. "חשבנו שלא תוכל לעמוד במשימה זו, דאגנו לך. אתה יודע, נפלו כמה עצים אתמול, וחלקם נפלו על כמה מכוניות ועל הולך רגל אחד"
"אה, באמת? לא ידעתי" השיב בחוסר סבלנות.
כנראה שפטריק הרגיש זאת לכן אמר לו "בוא".