בכלא ההודי

זה היה הטיול שלו חכיתי כל חיי.
הייתי אז בן 24, צעיר בעל שאיפות, עם חיים די מסודרים.
חברי הטוב, דודי, שכנע אותי לבוא איתו לטיול קצר בהודו.
אני ודודי היינו חברי ילדות. עברנו את הכל ביחד.
את המוות הפתאומי של אימו בגיל 5, את תאונת הדרכים שעברתי בגיל 11,
את הבחורות הראשונות שאיתן שכבנו. טוב, נו, זו הייתה אותה בחורה.
גם לצבא התגייסנו יחד. זה היה טבעי שאם אעשה טיול כלשהו, זה יהיה עם דודי.
בשפת החברה קראו לנו "עידודי", קיצור של השמות שלנו, עידו ודודי.

בהתחלה סרבתי לבקשתו של דודי, ולא בגלל שלא רציתי.
פשוט הייתה לי חברה, יסמין, שאותה אהבתי נורא.
התחלתי לצאת עם יסמין מגיל 21, הכרתי אותה בדיוק כאשר השתחררתי מהצבא.
היה לנו קשר קרוב למושלם, במשך 3 שנים, ולא ידעתי כיצד היא תגיב אם היא תשמע שאני נוסע לטיול.

"זה רק חודשיים", ניסה דודי לשכנע, "לא עשינו טיול לאחר הצבא, ואם לא נעשה עכשיו, אז לעולם לא תהיה לנו הזדמנות."

וזה עבד. לפחות עליי.
אצל יסמין זה לא כל כך התקבל בהבנה.

"מילא היית אומר לי טיול לשבוע", יסמין הביטה בי במבט כועס, "הייתי מבינה. אבל חודשיים?!"
"נשמה, זו ההזדמנות האחרונה שלי לטיול כזה…" ניסיתי לשכנע אותה.
"בסופו של דבר תעשה מה שבא לך, לי זה נשמע נורא אנוכי…" קבעה יסמין.
"נשמה, אני אוהב אותך ורוצה להתחתן איתך", פניתי לרגש שלה, "אני מבטיח לך שאני אחזור וישר נתחיל לתכנן את החתונה שעליה חלמנו."
"ואם תבגוד בי?" שאלה יסמין בפנים מבועתות.
"את צריכה לסמוך עליי", פסקתי, "לבגוד אפשר גם בארץ. את יודעת שלעולם לא אבגוד אותך, אני בחיים לא רוצה לאבד אותך…"

לאחר לחץ שכנועים מטורף שנמשך שבועות, בעזרתו האדיבה של דודי, יסמין השתכנעה לבסוף.
היא כמובן דרשה שמדי יום אתכתב איתה דרך האימייל, והבטחתי לה שאשתדל לדבר איתה בכל זמן פנוי.

וכך, התחיל מסע נפלא בחיי, מסע שהחל ב 10.11.2004 והיה אמור להסתיים ב 11.1.2005.
אני ודודי ארזנו את המזוודות, משכנו חלק מהחסכונות וטסנו לעשות חיים משוגעים בהודו.

**************************

השבוע הראשון היה הלם מוחלט.
מעולם לא טסתי לחו"ל לפני כן, למעשה הטיסה היחידה שחוויתי הייתה טיסה בשמי הארץ, לא משהו לספר עליו לחבר'ה.
כשהגעתי היו לי חרדות, בעיקר מכיוון שסביבי דיברו אנשים בשפה ההינדית.
לעיתים זה הצחיק אותי. מדהים שההברות האלה נחשבות אצלם למילים, חשבתי לעצמי.
לדודי זו הייתה טיסה שניה בחייו.
כשהיה בן 13, אביו עשה לו הפתעה לכבוד הבר מצווה וטס איתו לטיול מאורגן בהולנד ובלגיה.
באותם ימים אימו הייתה מאוד חסרה לו, אך בחלוף השנים הוא למד לחיות עם המצב, לחיות בלי אמא.

מדי יום היינו יוצאים לבלות, מדברים עם תיירות מכל העולם ומסיימים את הלילה בדרינק, עישון מאסיבי ובחורות מזדמנות.
האמת היא שלא תכננתי לבגוד ביסמין. נורא אהבתי אותה, ואף ראיתי בה את האישה שאיתה אחיה כל חיי.
אבל במציאות זה לא כמו בדמיון. שתיה עד אובדן חושים, תיירות בחדר עם כל החזה בחוץ- גם רומיאו היה בוגד ביוליה במצב כזה.

אז נסחפתי. הייתה לנו הצלחה גדולה עם התיירות במקום, וחגגנו כמעט מדי לילה.
ידעתי שזה סתם, שאין לכך משמעות. שיסמין היא הדבר האמיתי, והן סתם הנאה של רגע באמצע טיול של פעם בחיים.
וידעתי שאפשר לסמוך על דודי. הוא לעולם לא יספר ליסמין על מעשיי. למעשה, הוא היה צוחק עליי למשך שארית חיי אם לא הייתי
זורם עם התיירות שהכרנו.

לאחר מספר ימים הכרנו במקרה ישראלי שטייל במקום.
שמו היה רועי. שיערו היה מתולתל וארוך, ונראה היה כי הוא מטייל במקום זמן רב.
רועי אכן סיפר לנו שהוא נמצא בהודו כבר 3 שנים, לא ברצף, ונראה היה שהוא מכיר בעל פה את כל האיזור.
עד מהרה הפכנו לשלישיה קרובה, והמשכנו לעשות חיים ולבלות.

מדי פעם הייתי נכנס לאינטרנט מזדמן ומתכתב עם יסמין במסנג'ר.
הגעגועים היו הדדיים וחזקים, והתחלתי לספור את הימים עד שאשוב הביתה ואראה אותה.
באותם רגעים לא ידעתי שהגורל מתכנן לי עתיד שונה לגמרי…

*******************************

הימים חלפו, וההנאה הייתה מרובה.
גם בחלומות שלי לא תארתי לעצמי שכל כך אהנה בטיול.
רועי, שנדד איתנו ממקום למקום, השתמש באופן קבוע בסמים.
הוא נהנה מדי לילה מהחשיש והגראס, ואני ודודי, ילדים טובים של אמא, הסתפקנו בסיגריות LM לייט.
זה היה עניין של זמן עד שננסה את החשיש בפעם הראשונה.
באחד הלילות, ישבנו עם לינדה וטרייסי, 2 תיירות בריטיות שהכרנו.
זה היה באמצע יער, שם הקמנו אוהל גדול והדלקנו מדורה קטנה לחימום.
הבנות החלו לעשן והציעו לנו גם.
דודי היה הראשון שהתפתה. מיד אחר כך הפלתי את הראש הראשון בחיי.
מה כבר יכול להיות, חשבתי לעצמי.
האמת היא שלא הרגשתי השפעה כלשהי, ונראה כי סמים זה עניין יותר פסיכולוגי.
דודי צחק וטען כי העיניים שלי אדומות. לא ממש התייחסתי.

בלילה האחרון של הטיול, ידענו כי אנחנו צריכים להפרד מרועי.
הטיסה שלנו בחזרה לארץ נקבעה למחרת ב 15:00
רועי ניסה לשכנע אותנו לבוא שוב להודו, והבטיח לסדר לנו מקום עבודה.
אני הסברתי שאני חוזר לארץ כדי להתחתן, ושאם אבוא שוב זה יהיה עם אשתי.
דודי הבטיח לרועי שהוא יחסוך כסף בשנה הקרובה ויחזור לבקר.
זה היה לילה מהנה במיוחד, מתובל בעצב מסויים על סוף הטיול.
עם זאת, המחשבה שאני הולך לראות שוב את יסמין גרמה לי להיות מאושר.
אני ודודי שוחחנו על החוויות בטיול, וכמובן תאמנו גרסאות לכל מיני סיפורים שקרו לנו.
הרי לא רציתי שיסמין תדע על כל השטויות שעשיתי בטיול.

ישבנו שלושתנו במלון דרכים, לא רחוק משדה התעופה, ושתינו עד 3 לפנות בוקר.
המזוודות כבר היו מוכנות לקראת הטיסה בצהריי היום.
לבסוף עלינו לישון וחיכינו לבוקר שיבוא.

השעון צפצף בשעה 10 בבוקר.
כשקמתי, ראיתי את דודי ורועי יושבים ומעשנים סיגריה.

"סוף סוף התעוררת", קרא לעברי רועי, "יש לך טיסה בעוד 5 שעות".

המזוודות היו מוכנות ומסודרות בפינת החדר.
התארגנתי בזריזות, ולאחר שעה יצאנו מהחדר במלון ופנינו לטיול רגלי קטן, רגע לפני שנוסעים לשדה התעופה.
באמצע הדרך נפרדנו מרועי בפעם האחרונה, שמרנו את מספר הנייד שלו והבטחנו לשמור על קשר.

מספר דקות לאחר מכן, בעודנו מחכים למונית שתיקח אותנו לשדה התעופה, הגיחו לפתע 2 ניידות משטרה ועצרו לידנו.
תוך שניות ירדו שישה שוטרים, תפסו אותנו והצמידו אותנו למכונית, תוך כדי שהם אוזקים את ידינו.

דודי נבהל ולא הבין על מה המהומה.
אני הבנתי אנגלית טוב יותר ממנו, ושאלתי את השוטרים לפשר מעשיהם.
לא זכיתי לשום תשובה.
בינתיים, 2 שוטרים החלו להפוך את התיקים שלנו בחיפושים.
מצד אחד, לא הבנתי מה הם בדיוק רוצים מאיתנו.
מצד שני הייתי רגוע, כי לא היו בתיקים שלנו ממצאים מפלילים.
טוב, כך לפחות חשבתי.
באחד התיקים מצאו השוטרים שקית גדולה, ואחד מהם צעק "מצאתי."
שוטר אחר בישר לנו שאנו עצורים באשמת סחר בסמים…

******************************

מצאתי את עצמי בחדר החקירות של המשטרה ההודית, מול שני שוטרים משופמים וקשוחים.
הם החלו לחקור אותי באנגלית שוטפת, והבנתי רק חלקים מהדברים שאמרו.
הייתי מבוהל, הרגשתי בתוך סיוט.
אחד השוטרים החל להכות אותי בפניי וצעק לעברי "אתה סוחר סמים גדול, אני אדאג שלא תצא מהכלא בחיים!"
התחלתי לבכות. צעקתי להם שמדובר בטעות בזיהוי. שהם כנראה מחפשים אדם אחר.
כל מילה להגנתי זיכתה אותי באגרוף לפנים.
לאחר כמה שעות מתישות, במהלכן הורעבתי והוכתי, נזרקתי לאחד התאים בבית המעצר.
מעולם לא פחדתי כמו באותם רגעים.
לא הבנתי למה מאשימים אותי בסחר בסמים, לא הבנתי איך שקית מלא בכמה ק"ג של חשיש נמצאה במזוודה שלי, וכלל לא ידעתי
איפה נמצא דודי ומה עלה בגורלו.

זה היה היום הנורא בחיי, לפחות עד אותה תקופה.
מחשבות רבות הציפו את ראשי.
במקום לעלות על טיסה לארץ, לראות את יסמין אהובתי ואת משפחתי הקרובה, מצאתי את עצמי בכלא ההודי, רחוק מכולם, עם גורל לא ידוע.
רק למחרת הגיע אליי נציג מהשגרירות הישראלית, שמו היה נמרוד.
הוא הגיע לתא שלי, וסיפר לי כי מצאו אצלי לא פחות מ 12 ק"ג חשיש!
טענתי בפניו שמעולם לא ראיתי את השקית המדוברת, ושמדובר בטעות חמורה.

"מצאו על השקית את טביעות האצבע שלך…" בחיים לא אשכח את המשפט שאמר לי נמרוד.
"זה… זה לא ייתכן… מדובר בטעות", נדהמתי וגמגמתי, "אתה חייב לארגן בדיקה נוספת… נשבע לך שזה לא קשור אליי!"

בימים הבאים, שנמשכו כמו נצח, נשארתי בתא המעצר, מחכה לבשורות טובות מנמרוד.
הוא הספיק ליידע את הוריי ואת יסמין במה שקרה, והמליץ להם לבינתיים לא לטוס אליי להודו.
הייתה בי תחושת הקלה שכולם יודעים על מצבי, אך מצד שני הרגשתי חסר אונים.
בעיקר הטרידה אותי המחשבה שדודי כבר לא נמצא לידי.
הייתי לבד, בארץ זרה, בתוך תא מעצר, שבור לרסיסים.

הבשורות הטובות הגיעו כעבור מספר ימים.
נמרוד הגיע לתא שלי, ובפנים חתומות אמר:

"בדקו שוב את טביעות האצבעות… מסתבר שהן לא שלך…"

שמחתי כמו שלא שמחתי מעולם.

"איזה יופי, אמרתי לך שאני חף מפשע…" צהלתי משמחה, "מתי אני יוצא מפה סוף סוף?"
"אני מברר את העניין", אמר נמרוד, "אתה צריך להאזר בסבלנות. אנחנו נוציא אותך מכאן…"
"אני משתדל", הפטרתי, "מה עם החבר שלי? מה עם דודי?"
"דודי הצליח לברוח מהמעצר", סיפר נמרוד, "המשטרה ההודית מחפשת אותו. הם טוענים שגם הוא סוחר סמים שרצה להבריח חשיש לישראל".
הייתי בשוק. לא הבנתי למה ההודים החליטו שאני ודודי עבריינים.
למעשה, התחלתי לחשוד ברועי, שהוא זה ששתל אצלנו את החשיש במטרה להפליל אותנו.
לפני שהכרנו את רועי לא נגענו אף פעם בסמים.
והנה עכשיו, אנחנו מסובכים על לא עוול בכפינו.
מצד שני, רועי היה חבר שלנו כמעט לאורך כל הטיול, והתנהג כמו גבר אמיתי.
לא רציתי להאשים אותו סתם, ללא הוכחות.
עלתה בי מחשבה שאולי באחד הלילות מישהו מזדמן השתיל את החשיש באחד התיקים שלנו.

חלפו יומיים נוספים, והתקווה שהייתה לי התחלפה בדכאון עמוק.
נמרוד שוב ביקר בתאי, אך הפעם הבשורות לא היו משמחות.

"המשטרה הוציאה הודעה לעיתונות שהיא תפסה סוחר סמים ישראלי", הסביר, "למעשה הסוחר שהם מחפשים נמלט ככל הנראה.
אך המשטרה רוצה לשמור על הכבוד שלה, ולכן לא תמהר לשחרר אותך…"

שוק גדול ותחושת מועקה הציפו את גופי.
"מה? מה זאת אומרת? אז מה אני אמור לעשות עכשיו?" שאלתי בכעס.
"הם יעבירו אותך לכלא ההודי בימים הקרובים", אמר נמרוד, "שם אתה אמור לחכות למשפט שלך כביכול.
הם אומנם ישחררו אותך לפני שיהיה משפט, כי אין להם הוכחות נגדך, אך זה יכול לקחת כמה חודשים."
"אתה לא רציני", צעקתי בכעס, "אני אמור לשבת בכלא בגלל כבוד של המשטרה?"
"ככה זה אצל ההודים", פסק נמרוד, "אני מנסה לגייס גורמים במשרד החוץ שיסייעו לשחרר אותך."

הייאוש אחז בי בכל הכח.
מצאתי את עצמי מספר ימים לאחר מכן בכלא הודי גדול, בחדר מרווח עם עוד 3 אסירים הודים.
רציתי לצעוק, אך ידעתי שאיש לא ישמע אותי.
הברירה היחידה שהייתה לי היא להתחבר עם שאר האסירים, ולקוות לנס שיוציא אותי מהכלא.
זה הכי כואב בעולם לשבת בכלא על פשע שלא ביצעתי. חוסר אונים מוחלט.

בכלא מנעו ממני שיחות טלפון בסיסיות לארץ, וקרעה אותי המחשבה שמשפחתי לא יכולה ליצור איתי קשר.
כאב לי במיוחד על אמא שלי ועל יסמין, אותן לא ראיתי כבר יותר מ 3 חודשים.
הצלחתי ליצור חברות טובה עם 2 אסירים שהיו בתאי, לאח קראו אוצ'ה, שרירן מלא בקעקועים מפחידים, ולשני קראו מיק, שהיה רזה ומבוהל כמוני.
כבר בשיחות הראשונות שלנו עלתה המחשבה המשותפת לברוח מהכלא, שהיה מוקף חומה גבוהה וגדר תיל.
אומנם ידעתי שאני אמור להשתחרר בקרוב עם קצת עזרה ממשרד החוץ הישראלי והשגרירות, אך לא יכולתי לסבול דקה אחת ללא חופש.
אחרי הכל, איבדתי את החופש שלי למרות שאני חף מפשע.

לאחר חודשיים מתישים בכלא, הצלחנו אני וחבריי לחשוב על תכנית בריחה מהכלא.
בעבודה שלה נדרשנו בכלא הצלחנו לבנות במסווה סולם קטן עשוי מעץ, באמצעותו תכננו לטפס מעבר לחומה ולברוח אל החופש.
את החלקים של הסולם תכננו להרכיב רק ברגע הבריחה, על מנת לא לעורר חשד.

וכך אכן היה. באחד הערבים חכינו לשעת כושר, וזה היה כאשר אוצ'ה הבריון התעכב בחדר העבודה שלו בכוונה.
אני ומיק היינו באיזור, וחיכינו לסימן שלו.
אוצ'ה הצליח להתחבב על הסוהר שהלך איתו, ואז לפתע תקף אותו במוט ברזל ועילף אותו.
הוא שרק לנו לצאת לחצר, ולמזלנו זה היה בדיוק ברגע המתאים, כי אוטוטו הסוהרים עמדו לנעול את היציאה לחצר הכלא.
הגענו למקום בריצה.

"הוא מת, זה עכשיו או לעולם לא!" לחש אוצ'ה, ורצנו מיד לחדר העבודה, הרכבנו את הסולם ורצנו לעבר הגדר.
כבר ידענו איפה נמצא כל שומר בכלא, והדיוק היה חשוב כדי להצליח בבריחה.
אוצ'ה הציב את הסולם על החומה, והחל לטפס עליו. אני ומיק הבטנו לאחור, בודקים שאף אחד לא רואה.
לאחר כמה שניות טיפסתי על הסולם, ואחריי הגיח מיק.
תוך דקה אחת בלבד מצאנו את עצמנו מעבר לחומה, והתחלנו לרוץ יחד אל החופש.
אחרי חודשים של סיוטים, מצאתי את עצמי נושם אוויר צח ונקי של אדם חופשי…

*********************************

לאחר כמה דקות של ריצה, הגענו לרכב מילוט שהמתין לנו ליד יער עבות.
ברכב נהג חבר קרוב של אוצ'ה, ויחד נסענו כולם לדירת מסתור, מרחק של עשרות ק"מ מהכלא בו היינו.
שמחתי נורא להיות אדם חופשי, למרות שהרגשתי גם רע על כך שבשגרירות הישראלית עושים מאמצים כדי לשחרר אותי, והבריחה בטח שלא תועיל למאמצים אלה.
ידעתי שלברוח זה לא מספיק, ושאני אצטרך להשתמש בדרכון מזוייף כדי לצאת מגבולות הודו.
למזלי, החבר של אוצ'ה היה בעניינים ואמר שידאג לי לדרכון מזויף.
את הימים הבאים העברנו יחד בדירת המסתור, כאשר בליבנו ידענו שהמשטרה מחפשת אחרינו.
הבנו מהתקשורת ההודית שהסוהר שאותו הכה אוצ'ה בזמן הבריחה נפטר מפצעיו.
אוצ'ה, שישב בכלא על עבירות סמים שונות, הבין שעכשיו הוא בסטטוס של רוצח נמלט.

הצלחתי ליצור קשר באינטרנט עם יסמין, ושלחתי לה אימייל בה סיפרתי לה על כל מה שעברתי, על כך שהפלילו אותי, ושברחתי מהכלא.
רשמתי לה כמה אני אוהב אותה ומתגעגע אליה, אך לצערי לא הספקתי לראות תגובה שלה.

יום לאחר מכן, הגיע החבר של אוצ'ה ובידיו דרכון מזויף שהצליח לארגן לי.
הודתי לו בטירוף, והבטחתי לו שיבוא יום ואני אפצה אותו על כל מה שעשה עבורי.
אני זוכר שכינו אותו בחבר'ה "עומאר", אך אני בטוח שזה לא היה שמו האמיתי.
הדבקתי לדרכון תמונה עדכנית שלי, ותכננתי לעזוב את הודו בזהות בדויה.
לאחר הכנה טובה ותדריך משאר האסירים הנמלטים, הגיע הזמן שלי לפעולת הבריחה.
היו לי הרבה פרפרים בבטן, חלק מפחד וחלק מהתרגשות.
רציתי כבר לראות את הבית, את המשפחה שלי, את אהובתי.

החלטתי להתרחק כמה ק"מ מדירת המסתור, ולהזמין מונית שתיקח אותי לשדה התעופה.
לא רציתי לעורר חשד מיותר.
גידלתי זקן עבה ביותר, וקיוויתי שהחזות שלי שונה ממה שהכירו הסוהרים בכלא.
נהג המונית הגיע, שילמתי לו ונסענו לעבר שדה התעופה.
הנהג התנהג בצורה מוזרה, מצד אחד הוא חייך אליי ושאל מספר שאלות באנגלית.
מצד שני הוא החל לצעוק במכשיר קשר בהינדית, ונראה היה כי הוא לחוץ או ממהר.
בתחילה חשדתי, אך לאחר מכן הרגעתי את עצמי. בסך הכל נהג מונית.
בדיעבד, זו הייתה טעות גדולה.

חלפו רק מספר שניות מהרגע שבו דרכו רגליי בשדה התעופה, ועד שהקיפו אותי מספר שוטרים עם נשק שלוף והורידו אותי אל הקרקע…

************************************************

הפעם הסוהרים בכלא ההודי החליטו ללמד אותי לקח, למען יראו וייראו.
קיבלתי מכות נמרצות, קשרו אותי לקיר והכו אותי בכל חלקי גופי, עד שאיבדתי את ההכרה.
לאחר מכן זרקו אותי בבידוד, תא של 2 על 3 מטר, בו יש מקום רק למזרן עליו אני ישן.
בדיעבד הסתבר לי כי נהג המונית שהסיע אותי, לרוע מזלי, היה אח של סוהר באותו כלא.
ייתכן כי אם הייתי נופל על נהג מונית אחר, הכל היה נראה אחרת.

חייתי בין תקווה לייאוש, מדי יום. הרגשתי שאני משתגע בכלא.
עוד לא ידעתי אז שהחלק הקשה ביותר עוד לפניי.
הפעם גם טיפת מזל לא נשארה לי.
חבריי לתא היו אסירים שנשפטו בעקבות מעשי רצח, שוד ואונס.
לא כל כך קל להתחבר לברנשים כאלה, בלשון המעטה.

לאחר 3 שנים בהן נרקבתי בכלא ההודי, בלי עזרה מבחוץ וחלון לעולם החיצון, הרגשתי שלעולם לא אצא משם.
משפחתי עוד ניסתה להפעיל לחץ כבד על מנת לשחרר אותי, אך סירבו לאפשר לי ביקורים.
הייתי מתכתב מדי חודש עם יסמין, אפשרו לי לשלוח מכתבים מהכלא.
אך המצב בינינו באופן טבעי הדרדר, והמכתבים הפכו קרים מפעם לפעם.

בתחילה יסמין עוד הייתה כותבת שהיא מתגעגעת אליי, מאמינה לי ומחכה לי.
בהמשך היא הביעה את הייאוש שלה מהמצב, ולבסוף ציינה כי היא כבר לא יודעת אם קיים סוף טוב לאהבה שלנו.
לפי מה שהבנתי ממנה, נראה כי גם דודי לא חזר לארץ בשנים שחלפו, ועקבותיו נעלמו.
ראיתי מסך שחור מול עיניי, היו לי חיים מסודרים, עבודה, חברה, משפחה חמה.
והנה, למרות שאני חף מפשע, אני נמצא בתוך תא קטן, עם אנסים ורוצחים, ללא אף אחד מקרובי משפחתי.

זה הוביל אותי לנסיון התאבדות ראשון שלי. נכנסתי לתא השירותים, ובעזרת חתיכת חרסינה ששברתי החלתי לחתוך את ורידיי.
לא רציתי לחיות יותר. למזלי, באותו רגע אחד האסירים הבחין בי והזעיק מיד את הסוהרים.
אושפזתי למשך שבועיים בבית חולים, ולאחר מכן נשלחתי לבדיקות במוסד פסיכיאטרי.
רצו לבדוק אם אני חולה נפש. האמת, ידעתי שאני לא, אבל הרגשתי שכן.
איבדתי לאט לאט צלם אנוש, מאסתי בחיים, רציתי רק למות.

חזרתי לתא שלי בכלא, ושם ישבתי במשך שנתיים נוספות.
ברקע התחלתי להבין שהמשפחה שלי, בעזרת השגרירות הישראלית בהודו, מפעילה לחצים כבדים כדי לשחרר אותי.
אך פקפקתי בסיכויים לכך. כבר ישבתי בכלא כמעט 6 שנים, ולא ראיתי את סוף הסיפור.
הפכתי מצעיר בן 24 בעל שאיפות לבחור בן 30 שאיבד את השפיות ואין לו כלל עתיד.

לפני שנה חלה התפנית הגדולה, שהתחילה רע מאוד.
בזמן שנרדמתי בתאי, החליט אחד האסירים, בריון שהטיל אימה על כולם, לכסח לי את הצורה.
למה? לעולם אני לא אבין. אולי סתם כי ביטלו לו חופשה כלשהי.
הרגשתי חום אדיר ברגלי, ורק לאחר שקפצתי מהמיטה בזעקות כאב הבנתי שנדקרתי.
אך לאותו בריון זה ממש לא הספיק. הוא הניף לעברי סכין חדה ודקר אותי בבטני.
בכוחותיי האחרונים ניסיתי לחמוק ממנו, אך נפלתי בפינת התא.
הבטתי בו באימה, כאשר הוא התקרב אליי שוב.
מסביבי ראיתי את שאר האסירים בתא, מביטים בהנאה.
אני זוכר שחלקם אפילו חייכו. זה היה בשבילם שואו אמיתי.
צרחתי בכל כוחי, מתפלל שיגיע סוהר ויציל את חיי.
אך זה לא קרה, והבריון התנפל אליי ודקר אותי בחזה.
התמוטטתי, מתבוסס בדמי…

***********************************

כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי על מיטת בית חולים.
הייתי מטושטש, אך הצלחתי להבחין באחיות שהיו סביבי ונדהמו למראה עיניי הפקוחות.
רק בדיעבד הסתבר לי שחיי ניצלו בנס.
אם הסכין הייתה חודרת לתוך ליבי, 2 ס"מ שמאלה, הייתי כבר בעולם אחר.
תהליך השיקום היה ארוך ומייגע.
לאחר חודש שבו הייתי מרותק למיטת בית החולים, כשמסביבי סוהר ששומר עליי, זכיתי לביקור המרגש בחיי.
הוריי ואחותי הקטנה נכנסו לחדרי, כשדמעות בעיניהם.

אמי חיבקה אותי והחלה לבכות ללא הפסקה.
אני לא הצלחתי לבכות, אולי מרוב הכאב הפיזי ששיתק את פלג גופי העליון.
זה היה מדהים לראות שוב את הוריי לאחר 6 שנים, לראות את אחותי נעמה שהייתה בת 12 כאשר נסעתי לטיול.
זו הייתה חוויה שלא אשכח לעולם.

הוריי הבטיחו לי שאני אשתחרר בימים הקרובים, ושהסיפור שלי הגיע לתקשורת המקומית ועורר סערה גדולה.
זה היה חיזוק אדיר בשבילי, לא יכולתי לבקש יותר מזה.

"מה…איפה יסמין? מה עם יסמין? למה היא לא באה איתכם?" שאלתי לפתע.
הצטמררתי מהמחשבה שאפילו לא שמתי לב שהיא חסרה.

"חלפו שנים, מתוק שלי", אמרה אמי, "היא חיכתה לך המון זמן. אבל לפני שנתים היא ניתקה לגמרי את הקשר עם המשפחה…"

אולי זה הזמן שחלף, אולי ההגיון שדיבר, אך קיבלתי את דבריה בפרופורציות הנכונות.
לי וליסמין אומנם הייתה אהבה גדולה, אהבה ראשונה ובלתי נשכחת, אך לא יכולתי לצפות שהיא תמתין לי לנצח.
ליבי נצבט, אך כל הדברים אשר עברתי בשנים שחלפו חישלו אותי.
לפתע נזכרתי גם בבגידות שלי, איך נכנעתי ללחצים ובגדתי ביסמין.
הרגשתי שהעונש שלי היה לאבד אותה.
אך נענשתי מספיק בשנים האלה.
רציתי רק לחזור הביתה, לחדר שלי, למיטה שלי.
רציתי לטעום את האוכל של אמא שלי.
התחלתי להעריך את החיים הרבה יותר.

**********************************

חודשיים לאחר מכן השתחררתי סופית מהכלא ההודי, באיחור "קל" של 6 שנים.
אותו נמרוד מהשגרירות, שהבטיח לשחרר אותי בזמנו, קיים את הבטחתו, בסופו של דבר.
אבי נשאר ללוות אותי בהודו, ויחד איתו חזרתי ארצה.
הייתי חף מפשע, וכך גם חזרתי לארץ

כיום אני נמצא כבר כמעט שנה בארץ.
אני בן 30, כבר לא אותו צעיר שהייתי לפני הטיול.
אפשר להגיד שלמדתי דבר או שניים על החיים.

יסמין לא חיכתה לי בנתב"ג.
למעשה, יסמין לא חיכתה לי בכלל.
ניסיתי ליצור איתה קשר מיד כשנחתתי בארץ, אך לא הייתה לי אפשרות.
לבסוף יצרתי קשר עם חברתה הטובה, חופית.
היא סיפרה לי שיסמין התחתנה לפני שנה עם מישהו שהכירה.
ליבי נשבר. בחלומות שלי ראיתי את יסמין איתי מתחת לחופה, ראיתי בה האחת.
החלום התנפץ לרסיסים, בעקבות אותו טיול ארור להודו.

הגעתי לארץ ושקעתי בדכאון עמוק, למרות הריח הטוב של החופש.
לא מצאתי את עצמי.
ידעתי שאני צריך להתאפס כדי לבנות את חיי מחדש.

הבשורות הרעות המשיכו לרדוף אותי גם בארץ.
הסתבר לי שדודי, חבר הילדות שלי, ברח לנפאל, שם התחבר עם טיפוסים מפוקפקים.
הוא נכנס לעולם הסמים, ולפני שנה נרצח ע"י כנופיה יריבה בעת ששהה בדירתו בנפאל.

בקושי היה לי זמן להתאבל על כך שאיבדתי את יסמין למישהו אחר, וכבר הייתי צריך לעקל את מותו של דודי.
בחלומות הכי שחורים שלי לא דמיינתי עתיד כה נורא, גם מבחינה פיזית וגם מבחינה נפשית.
למזלי יש לי משפחה טובה וחמה שמחזקת אותי ושומרת על השפיות שעוד נותרה בי.

הצלחתי לברר את הכתובת החדשה של יסמין, והחלטתי ללכת לבקר אותה.
ידעתי שזה יהיה רגע קשה, גם לי וגם לה. אך הייתי חייב לסגור מעגל.
לא תארתי לעצמי שלא אראה אותה שוב.

החבר הטוב שלי, משה, הקפיץ אותי לביתה של יסמין, במושב קטן בצפון.
במצבי הפיזי עדיין לא יכולתי לנהוג.
כבר כשהיינו בחניה הבחנתי ביסמין, עומדת בחצר ותולה כביסה.
דמעות זלגו בעיניי. ראיתי את האישה של חיי וידעתי שהיא לא שלי, שהיא שייכת לאחר.
חששות כבדים הציפו את ראשי.
האם היא תשמח לראות אותי? האם היא תגרש אותי?
למרות הכל, אזרתי אומץ וניגשתי אליה.
החיים בכלא נורא חישלו אותי. הרגשתי שכלום לא יכול יותר לפגוע בי.
ובכלל, חיפשתי זיק של תקווה בגורל כה אכזר.

הבטתי ביסמין ממרחק של כמה צעדים.
לפתע היא הבחינה בי, וחולצה שבה אחזה נשמטה מידה.
אלה היו כמה שניות של הלם מוחלט, של התרגשות, של צמרמורת.
של אהבה ראשונה שלעולם לא מומשה.

"עי… עידו…עידו, זה אתה…" היא לחשה, ולא האמינה למראה עיניה.
החיבוק שבא אחר כך היה עוצמתי, דבר שמרגישים אולי רק פעם בחיים.
הדמעות זלגו, אך הפה סירב לדבר. המילים פשוט לא יצאו…

לאחר כמה דקות של הלם, יסמין שבה לכדור הארץ.

"אני… אני רציתי לחכות לך… אני נשבעת… כבר לא האמנתי… חשבתי שאתה מת… חשבתי שאתה משוגע… חשבתי שאתה סוחר סמים…."

הרגעתי אותה בחיוך. שלווה מוזרה חדרה לגופי.

"זה בסדר, יסמין…" לחשתי, "עשית את הדבר הנכון. אני שמח שאת מאושרת, זה הכי חשוב…"
"אתה לא מבין…" היא בכתה, "לא האמנתי שנפגש שוב… חלמתי להתחתן מאהבה, אך הבנתי שבחיים צריך להתפשר…"
"יסמין… אני באמת שמח בשבילך", השתקתי אותה וחייכתי, "לא צפיתי שתחכי לי כ"כ הרבה זמן. חיי נהרסו שם, וזה לא אומר שהיית צריכה להרוס את חייך
ואת העתיד שלך בגללי… המשכת הלאה, מה שכל אחת הייתה עושה…"

השיחה נקטעה, והחיבוקים והבכי לא פסקו.
הייתי חייב ללכת משם, הרגשתי בבת אחת איך הרגשות שלי ליסמין שבים וצובטים את ליבי.
יסמין רצתה שאשאר, אך הלכתי. בלב כבד.
ידעתי שהיא כבר לא שלי. לא היה טעם לפתוח פצעים ישנים.

אבל הלב שלי האמין. התקווה הקטנה, ששמרה עליי ברגעים הקשים בכלא, חדרה כמו רוח סערה לתוכי.
זה היה רק עניין של שבועות עד אשר יסמין התייצבה בפתח ביתי, כמו בימים ההם.
היא בישרה לי שהיא מתגרשת. היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי ורוצה בכל זאת להגשים את החלום שלנו, אותו חלום ישן.
יסמין היא היחידה שדרכה יכולתי לחזור למסלול של חיים נורמליים.
היא אהבת חיי, התרופה לכאביי, והיא הסוכריה המתוקה שנשלחה אליי לאחר כל המרור שאכלתי בשנים הארורות.

להפתעתי, יסמין התגרשה די מהר. כנראה שאם לא מתחתנים מאהבה, זה לא מחזיק מעמד זמן רב.
חזרנו להיות יחד, ותכננו חתונה גדולה, בדיוק כמו שחלמנו פעם.
ואכן כך היה.
לפני חודש, ברוב הדר ופאר, אני ויסמין נישאנו ונשבענו אמונים זה לזו.
מאותו חלום חתונה ישן הייתה חסרה רק חתיכה אחת קטנה בפאזל- דודי חברי הטוב.
הוא היה חסר נורא בחתונה, והרגשתי שאיבדתי חלק מגופי ברגע ששמעתי על מותו.
אך יסמין נתנה לי תקווה מחודשת לחיים טובים ומאושרים.

עברתי המון סבל בכלא ההודי, הוכתי בצורה אכזרית, נדקרתי וכמעט נרצחתי, ואפילו ניסיתי להתאבד.
אך כנראה שהרצון לשרוד בכל מצב הוא חזק מאיתנו, וזה מה שהשאיר אותי בחיים.
הפיצוי הגדול הגיע כאשר יסמין, שכבר הייתה בזרועות של אחר, חזרה לתוך חיי והגשימה את חלומי.

אני מנסה לשכוח את העבר הנורא, ולחשוב על העתיד היפה שמצפה לנו יחד.
לפעמים, גם ברגעים הכי קשים בחיים, גם אם מדובר בחוסר צדק מוחלט, צריך לשמור על התקווה והאמונה.
כי בלי זה לא נגיע לשום דבר בחיים.
פרק ב' של חיי מתחיל עכשיו, עם פצעים פתוחים ואותה אהבה ישנה, זו שכמעט ברחה לי.

********************************

** לא אמיתי, כל קשר למציאות מקרי בהחלט. מקווה שאהבתם.