אחרי שלא כתבתי בכלל הרבה זמן ולאחרים בפרט נחמד לעשות זאת שוב.

ג'וב

26/03/2012 739 צפיות 2 תגובות
אחרי שלא כתבתי בכלל הרבה זמן ולאחרים בפרט נחמד לעשות זאת שוב.

צועד ברחובות העיר, בדרך לעוד ג'וב.
הם הגיעו במיילים בגירסא מוצפנת של אווטלוק, המון אנשים חושבים שהתוכנה מאוד לא נוחה לשימוש, אני מוצא במורכבות שלה משהו מבורך.
הג'וב דיבר על קרייג ל'רונק זכר, בן 38 צבע עור לבן, גובה 1.92, שוקל 115 קילוגרם. סימנים מזהים? קרחת ללא שיער פנים, צלקת של שיסוף סכין על הצוואר בצמוד לגרוגרת וצלקת קטנה דמויית מלבן מתחת לעין ימין.

למרבה ההפתעה הבחור לא גר בשכונת גטו כמו מרבית החברה שנראים כמוהו ועוסקים במה שהוא עוסק, זה היה לטובתי.
הבחור ניהל את כל הסחר בסמים קשים בתחומי הצד המערבי של העיר, גראס וחשיש כבר לא רווחים מספיק, לא היה קשה למצוא אותו.
כמו כל האנשים העסוקים, בין אם בנקאים לבושים חליפות זולות או סוחרי סמים שבנויים כמו שור קטן ולובשים חליפות ארמני שצמודות עד להתפקע, הוא ניחן בשגרת חיים קבועה למדי אך הפוכה משאר האנשים. בנקאי קם בשמונה בבוקר? אז סוחר סמים יכול להרשות לעצמו לקום באחת עשרה בבוקר, מרבית העסקים גם ככה מתרחשים בלילה.
לי זה לא הפריע.
ב-10:50 כבר הייתי מול בית הדירות של הג'וב. הוא גבר בבניין יפה ברובע האמיד בעיר, הוא גר בקומה 9 בבניין בנוי אבן דמוית שיש עם מרזבים צבועים בצהוב.
בשעה 11:22 הוא יצא מהבניין מלווה בבריון שכיר שהיה קטן רק מעט בגודלו מהסוחר עצמו וצעדו לכיוון החניון הקטן ששכן מול הבניין.
הם נכנסו לרכב מרצדס, איך לא, שחור כעורב ולאחר רצף התנעה זריז נסעו מהחניון בצמיגים צווחים במהירות מהירה מהמותר, הכל כצפוי.

לא מהרתי, רכבתי על אופניים קלות בצבע אדום שהיה עשויות מאלומיניום מחוזק וידעתי מה היעד אז הרשתי לעצמי להנות מהספורט.
הגעתי לחנות מכולת קטנה ברובע הרבה פחות מרשים של העיר, משם האימפרית סחר המערבית נוהלה.
עצרתי את האופניים והשענתי אותם על קיר החנות, לא היה חשש ממשי לגניבה על אף המיקום. כל הפרחחים של האזור יודעים שזה מקום שלא לוקחים ממנו דבר ולא משנה כמה שהוא מפתה.
הלכתי לכיוון המרצדס שחנתה בחנייה כפולה עם החזית לכיווני וכבדרך אגב העברתי את קצות אצבעותי על מכסה המנוע, עדיין חם, הוא הגיע לא מזמן. התנועה של העיר, כאב ראש לרוב האנשים, לרוב האנשים.
שברתי בהליכה רציפה ימינה ונכנסתי דרך דלת המכולת שהשמיעה זוג צילצולים רכים.

בדלפק הקבלה, על דרגש חבוט ישב גבר שחור מבוגר וצנום בעל חיוך נעים שרק הביט בי והמשיך בעיסוקיו. לא הייתי מעניין עד שהגעתי לקופה לתשלום.
הסתובבתי מעט בחנות והקפדתי להישאר מאחורי המדפים הגבוהים שהסתירו הכל למעט קודקודי.
החנות הייתה ריקה בשעה זו כך ידעתי והיא תשאר ככה בשעות הקרובות, זו שעה מוזרה לקניות אבל העיר מפתיעה כל פעם מחדש.
לבשתי ג'קט עור קל ובכיס הפנימי הימני חיכה לי אקדח תופי קטנצ'יק בשם "האלמנה השחורה", כלי חביב המיוצר בצפון אמריקה ויורה קליעי 0.22, במקרה שלי חלולים למקסימום הרס של כל דם.
הכלי היה חיוני עקב גודלו הקטן, כמעט כולו יכול להיות מוסתר בתוך כף היד ולמרות זאת התוף מכיל בתוכו חמישה קליעים משומנים ומוכנים, מכונה נפלאה שתוכננה לכך שלא תשים לב לכלום עד לשניה האחרונה בה תראה פרץ אור היוצא למעשה מאגרוף קמוץ של אדם, ובטווחים המוגבלים של הקליעים כמעט ולא מפספסים.
הבעיה היחידה שהייתה לי היא שעקב גודלו המסיבי של הסוחר לא יכולתי לעצמי לכוון ללב. החשש שקונן בליבי שלי היה שהקליע הזעיר לא יחדור במלואו את שריר החזה המאסיבי של היעד, חשש תלוש מהמציאות אבל לא רציתי לקחת סיכונים מיותרים.

כשהאקדח קפוץ בידי יצאתי מסבך המדפים לכיוון הדלפק בחיוך נעים. זה משהו פסיכולוגי אצל אנשים, כשהם רואים מישהו מחייך לעומתם המוח מאותת אוטומטית לחייך בחזרה כאשר במקביל הוא מפריש כימיכלים עדינים שמרפים את המתח של הפגישה הראשונית עם אדם לא מוכר ומרגיעים.
טעות לסמוך על חיוך של אדם.
בשלושה צעדים מהירים כבר הייתי בצמוד לדלפק וכל מה שהפריד ביני לבין האדון היו שתי מטרים קצרים של עץ מצופה בצבע לבן מלוכלך.
החנות מכולת הייתה שונה מרוב החנויות באזור בכך שהמוכר לא היה מוגן בזכוכית חסינת כדורים. מי היה מעלה על דעתו להתפרץ פנימה ולירות בתוך חנות של דג שמן כמו המטרה. בוודאי שלא אני, זה היה עושה יותר מדי רעש. אז פשוט הטחתי בפניו של הבחור, שעדיין חייך, אגרוף מוחץ שהגיע במלא התנופה שיכולתי להשיג בלי לעורר את חשדו. מצד הירך השמאלית ולרקתו הימנית. הוא התמוטט עוד לפני שהבין מה קרה.

דלגתי בקלילות מעל הדלפק והתעכבתי דקות מעטות רק כדי לקשור את ידיו ורגליו של המוכר באזיקונים שהיו בכיסי.
לא חששתי שהוא יקום, אחרי החבטה שהוא ספג מצפה לו תנומה של ארבעים וחמש דקות לפחות, לי לא ידרשו יותר מעשר.
האקדח עדיין אחוז בידי הימנית, התקרבתי לדלת עץ לבנה שנצבה חמש פסיעות מהדלפק לעומק החנות. לחצתי על ידית הדלת ומיד נכנסתי פנימה.
בפנים הסוחר כבד הגוף ישב כל כיסא מרשים בהרבה מהדרגש בכניסה, מאחורי שולחן מרשים בהרבה מהדלפק ולצידו הבריון. שניהם הביטו בי בעניין מעורב בתמיהה, לא הייתי חלק מהשגרה.
רק בסרטים באמת יוצא לך לשוחח עם מטרה לפני הביצוע. במציאות זה לא יעיל שלא נאמר משעמם, אין עניין בלדבר עם אדם שאתה יודע שעוד שנייה תצטרך לשפוך את תכולתו על הקיר הקרוב.
בלי גינוני טקס הרמתי את ידי הימנית, מרפק מעט כפוף לאחיזה מיטבית, אל מול פניי והכוונת התגבשה בדיוק במרכז אפו של הסוחר.
לא חכם לכוון למצח, יכולה להיות סטייה טבעית של הגוף, של הנשק ואפילו של הקליע ומצח זה בגבול המטרה, תמיד כדאי לכוון למרכז. לא שלהחטיא בטווחים כאלה של שלושה מטרים זה אפשרי אבל לא לקחתי סיכונים.
סחטתי את ההדק עוד לפני ששני הנוכחים הספיקו לגבש הבנה בנוגע לסיטואציה, למוח האנושי קשה להסתגל לשינויים, ברגע שהמוח, שבסופו של דבר הוא שריר, מתרגל לרצף מסויים, ראה ערך שגרה, הוא מתרגל לעבוד בצורה כמעט אוטומטית וכל תוספת חדשה למשוואה דורשת הפוגה מסויימת לעיבוד מחדש של המצב, להצגת מסקנות.
אצל אנשים טפשים זה לוקח יותר מדי זמן. הם היו טיפשים.

הכדור הראשון פגע לסוחר מעט מעל מרכז האף, בין העיניים וחדר למוחו באותה קלות שסכין רותחת עוברת בחמאה. ראשו של המטרה צנח לשולחן כמו אבן, בדיוק בזמן שהקליע השני חדר לבריון לצד הימני של המצח, גופו של הבריון לא איחר לצנוח לרצפה שמוט איברים, יש השפעה כזאת לכדור עופרת על החלקים הרכים של מערכת העצבים.
רעש היריות לא הטריד אותי וגם את שאר הרחוב, בכל זאת זה לא היה החלק הטוב ביותר של העיר, וגם עם השעה קצת מוקדמת לסגירת חשבונות הכל אפשרי.
יצאתי מהחדר ונגבתי בשרוולי את הידית, התקדמתי לעבר הדלפק ודילגתי מעליו, נקיתי גם אותו וגם את דלת החנות עצמה בשרוולי, לא רציתי להשאיר עקבות ברורות שלי.
לא חששתי מהבחור בדלפק, לא הייתי בחור בעל סימנים מיוחדים ולא לבשתי משהו שיבדל אותי מהשאר, לא להתבלט זו אומנות לא פחות מלהתבלט. כל מה שהבחור בדלפק יוכל להגיד לשוטרים זה בחור לבן בעל עיניים חומות, גובה ממוצע בעל שיער באורך ממוצע בצבע חום. אפילו בצבעים הוא ייטעה תודות לעדשות וצבע לשיער.

הלכתי בקלילות לאופני ועליתי עליהם והתחלתי לרכוב צפונה, בחזרה לאזורים הטובים יותר של העיר והתחלתי להרהר בסכום הכסף שכבר הופקד בחשבון.
הגעתי לבנק בדיוק בשעה שתיים, בתור לכספומט היו רק שני אנשים והמתנתי בסבלנות.
כשהגיע תורי שלפתי את ארנקי ממכנסי ושמעתי את דלתות הבנק נפתחות, וקולות של ריצה מתקרבים אלי, קלינק קלינק קלינק קלינק, נעלי מעצבים יקרות ברצף מהיר על בלטות בטון שחוקות ושבורות.
למוח האנושי קשה להסתגל לשינויים, ברגע שהמוח, שבסופו של דבר הוא שריר, מתרגל לרצף מסויים, ראה ערך שגרה, הוא מתרגל לעבוד בצורה כמעט אוטומטית וכל תוספת חדשה למשוואה דורשת הפוגה מסויימת לעיבוד מחדש של המצב, להצגת מסקנות.
לא הייתי טיפש אך בכל זאת מוחי לא הגיב מספיק מהר, וגם עם כן אז מה? הנשק היה זרוק בפח במרחק של 15 רחובות מהמרצדס השחורה כמו גם הז'קט, ועל אף שהייתה לי מיומנות מסויימת בלחימה פנים אל פנים, יש השפעה לכדור עופרת על החלקים הרכים של מערכת העצבים.
הכדור הראשון הגיע מספר שניות אחרי ששמעתי את צעדי הריצה. אחריו הגיעו עוד חמישה כדורים נוספים, אלו היו בקוטר 0.45 מ"מ ולא השאירו לי באמת הרבה סיכוי, חמישה כדורים פגעו בגופי שהיה כבר מת לאחר הכדור הראשון, חמשתם בפלג גופי העליון. לא היה לי סיכוי, עוד לא ידעתי הצלחתי לעכל בכלל וכבר גופי נשמט לאדמה.

זה היה הרצח הראשון שלו. הגיע באימייל מוצפן והכיל בתוכו גדולות ונצורות, הוא מצא ג'וב חדש.


תגובות (2)

זה
היה
מדהים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אני מתה על סיפורים כאלו!!
סיפורי מתח שמתעמקים על כל דבר ודבר!!!
סיפורים שבו אשכרה רואים את השחקן בפעולה מול העיניים שלך!!
אהבתי כל חישוב קטן שהוא עשה.
אהבתי את ההריגה עצמה.
ואיך שאי אפשר לא לאהוב את הסוף???
אהבתי ועוד איך אהבתי!!!
וואו אני כבר לא יכולה לחכות לקרוא את שאר הסיפורים שלך!!! אני מקווה שיש עוד חחחח
בקיצור!!
הסיפור הזה פשוט מדהים וחזק בטירוף!!!!
זה הזכיר לי את אנשי הקש קצת…אבל סבבה :) חחחח
אהבתי מאוד!! מאוד!!!
אין ספק ששאר הסיפורים שלך יהיו טובים ומרשימים ביותר!!

27/03/2012 15:56

אמממ…
חח אני לא יודעת אם מותר לי לעשות את זה..
אבל אפשר עוד סיפור כזה או אפילו שונה??
בבקשה בבקשה בבקשה!!
חח אני פשוט ממש אהבתי את הסיפור הזה ופשוט בא לי לקרוא עוד אחד כזה!!
טוב נו… לא חשוב חחח
פסח שמח:)
(אבל היי.. אשמח לסיפור!! חחח)

07/04/2012 16:59
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך