* כל הזכויות שמורות לזיו לוק כהן - כותב צעיר בן 14 המרכז. אין לשכפל, להעתיק, לתרגם ולצלם ללא אישור מפורש. זאנרים שבו הסיפורים שלי מתמקדים הם מיסתורין, אימה, מתח ופסיכולוגי. מקווה שתהנו. תזכרו שגם אם אתם חושבים שיכול להיות הכי גרוע... תמיד יהיה משהו יותר גרוע למישהו אחר בעולם....

"גופה על חוטים" – פרק 1

15/06/2015 1401 צפיות 6 תגובות
* כל הזכויות שמורות לזיו לוק כהן - כותב צעיר בן 14 המרכז. אין לשכפל, להעתיק, לתרגם ולצלם ללא אישור מפורש. זאנרים שבו הסיפורים שלי מתמקדים הם מיסתורין, אימה, מתח ופסיכולוגי. מקווה שתהנו. תזכרו שגם אם אתם חושבים שיכול להיות הכי גרוע... תמיד יהיה משהו יותר גרוע למישהו אחר בעולם....

קלידי הפסנתר החלו לנוע. האצבעות שחקו עם הקלידים והדירה התמלאה במוזיקת מוצרט איכותית.
בין תווי המוזיקה נשמע קול מלטף של אמא: "קתרין, מספיק, אנחנו חייבות ללכת"

הפסקתי לנגן.
"אם לא חשדו בנו אז למה אנחנו צריכות לעזוב ?" – השבתי בחזרה.
אמא צחקקה והחלה לדבר בקול נעים "בסופו של דבר, הנאצים הארורים האלה יחפשו ביסודיות.
המראה הארי שלנו לא יגן עלינו לנצח.."

תמיד לאמא היה קול מלטף. בילדותי היא יכלה לגרום לי לעשות כל מה שעולה לה על הדעת, בגלל הקול שלה. הקול שלה מהפנט.

"תקחי את החנוכיה הקטנה של סבתא.. תנך וחנוכיה זה כל מה שנוכל לקחת.." היא אמרה.
"מה עם הקמעות של סבא ?" שאלתי בתמימות… אמא גלגלה עיניים וסדרה את השיער הזהוב שלה. היא אמרה "את יכולה להשאיר אותם פה… תנך וחנוכיה זה מספיק."
לסבא היו קמעות. מאז שאני זוכרת את עצמי, הוא הסתובב איתם לכל מקום. אני זוכרת את הקמע עם העקרב באמצע… הוא הסתובב עם זה הכי הרבה.. הוא אמר לי שהקמע עם העקרב הוא חותם שלמה המגן על בן האדם הלובש אותו מפני שדים, רוחות ורוע.
לקחתי את הקופסה. הצצתי בה והיו שם כל הקמעות שלו. הרוב היו חותמי שלמה והשאר היו קמעות שכתוב עליהן מאחור ברכה ושמות של מלאכים. הכנסתי את הקופסה הקטנה לתיק למרות הבקשה של אמא.

אמא ואני התלבשנו הכי יפה ככל האפשר. ניסינו להידמות למראה הארי הכי נחשק וטהור שאפשר. היה קל להשתלב בחברה הארית אם את בעלת עור לבן, שיער בלונדיני ועיניים כחולות. אף אחד לא חשד בהיותינו יהודיות.

יצאנו מהדירה. נעלנו אחרינו… אולי מתישהו.. המלחמה תסתיים.. נוכל לחזור לדירה ולחיים השקטים שהיו לנו פעם.

אני זוכרת בברור את התוכנית של אמא… המטרה שלנו היא בריטניה. מנצ'סטר סיטי. רחוב אליזבת 90. זו הכתובת.

הלכנו לרחוב. היה גשם קל. הרגשתי כאילו שאני בתוך אולם אופרה מפואר ואלפי גרמנים אנטישמים מסתכלים עליי ובודקים אם אני יהודיה או לא.

הגענו לתחנת רכבת. היעד הראשון היה "המבורג" עיר בעלת נהר המוביל לים הצפוני.

"2 כרטיסים בבקשה להמבורג"
הלכנו במהירות לרציף והרכבת הגיע לאחר רבע שעה.

אני ואמא חפשנו מקום לשבת. מצאנו מקום מול 2 חיילים נאצים. אמא לחשה לי באוזן "תתנהגי רגיל. השרשרת צלב עליך ?" – הנהנתי בראשי.

החיילים הסתכלו עלינו.
"מדוע שתי הגברות נמצאות לבד ברכבת בלי השגחה?" החייל הבלונדיני עם העור הזהוב התחיל לדבר אלינו.

ידוע לי כי אמא לא טובה בשקרים כמוני. החלטתי לענות במקומה – "שתי הגברות נסעות להמבורג. יש איזשהו שלט המחייב לנשים לא להנות ?", נסיתי להיות עוקצנית.. לא חבבתי חיילים, במיוחד לא נאצים.
"חחחח, יש לך בת עם לשון חדה. " – החייל השני אמר.
אמא שלחה לעברי מבטי כעס. כנראה מפני שדברתי במקומה.
היא השיבה לאותו חייל נאצי "אנחנו הולכות ללון בהמבורג לכמה ימים."

במהלך הנסיעה הכל התנהג רגיל. הנאצים שישבו לפנינו חשבו שאנחנו ליידיז, כמו שראיתי בסרט בריטי בעבר…

אחרי נמנום קצר החיילים ירדו מהתחנה. אמא שמה עוד שכבה של פודרה והעירה אותי.
"עוד מעת אנחנו מגיעים."

אני מכירה את ההרגשה הזאת. יום אחד אפשר להשתזף במלון צרפתי והכל טוב ויפה, אבל ביום השני יכול לבוא שודד.

זה בדיוק מה שקרה.
אמא הלכה לשירותים.

"בדיקת עכברושים ! בבקשה תפתחו את התיקים" – אמר הקטר.
הרכבת נעצרה ולקרון נכנס איש במדי משטרה ופתח לנוסעים את התיקים כדי לראות אם כולם ברכבת גרמנים.

קמתי מהר לפני שיבדקו לי את התיק.
הלכתי בהליכה מהירה לכיוון השירותים. לקחתי במהירות עט ודף קטן מהכיס. חשדתי שמקרה כזה יכול לקרות. כתבתי תוך כדאי הליכה
"אנשים במדים, הם בודקים את התיקים. אם הם יתפסו אותי תלכי לא משנה מה למקום הפגישה, לא משנה מה אל תחזרי לאחור לחפש אותי. אני אסתדר. קתרין"

התנגשתי באיש עם המדים. למזלי הגעתי לדלת השירותים. עשיתי את עצמי נופלת והשחלתי את הפתק לדלת השירותים.

"פתחי את התיק גברתי" – הוא דיבר אליי תוך כדי שעזר לי לקום.
"למה הבדיקה הזאת נחוצה ?" – שאלתי בתמימות.
"לראות אם יש בתיקים חפצים של יהודים. הרכבת הזאת אמורה להיות טהורה מיהודים המנסים לברוח" – הוא התחיל להסתכל עליי מקרוב והרים את הקול טיפה.
"אתה תחשוד באישה ארית ,בלונדינית לבנה עם שרשרת צלב ?" – נסיתי לדבר באלגנטיות
"גברתי, אני חייב להסתכל בתיקים. פתחי את התיק זאת פקודה" – הוא התחיל להתעצבן.

בתוך התיק היו לי את: החנוכיה, ספר התנ"ך ואת הקמעות של סבא.
לא יכולתי לתת לו לראות את התיק. הוא יעצור אותי מיידית.

ראיתי שהדלת טיפה נפתחת. חסמתי את הדלת בשביל שאמא לא תצא. אסור לה לצאת. היא בטוחה בשירותים.

הסתכלתי עליו והוא הסתכל עלי. הוא לא היה מוכן לוותר לי.
"פתחי את התיק שלך כלבה !" – הוא צעק.
הרגשתי שאמא מנסה לפתוח את הדלת בכוח. היא כנראה קראה את הפתק. זאת ההזדמנות שלי להציל אותה.

"לא תוכל לרדוף אחרי כלבה אם היא בורחת" – אמרתי לו במבט ערמומי.
הוא בא לקחת את התיק שלי בכוח. התחלתי לרוץ בקרון. למזלי לא נעלתי נעלי עקב.
הוא רץ אחרי ודלת של השירותים נפתחה. הסתכלתי לאחור וראיתי את אמא. זאת תיהיה הפעם האחרונה שלי לראותה, אלא אם כן ניפגש בנקודת המפגש.

התוכנית הצליחה. השוטר לא הביט לאחור. הוא רץ אחרי ואמא ניצלה.
הדלת של הרכבת התחילה להיסגר. לא בזבזתי רגע ורצתי בכל כוחי לדלת.

הדלת נסגרה.

נעמדתי מולו, רק חלון הזכוכית העבה הפריד בנינו. הוא צרח והתחיל לקלל אותי. הוא לא הספיק. אני הספקתי להגיע לרציף.

הלכתי בריצה מהירה לכיוון היציאה מתחנת הרכבת. היא הייתה שוממת.
השומרים של תחנת הרכבת לא ראו אותי בכלל. הרכבת התחילה לאט לאט לעצור. כנראה שאותו שוטר שמן במדים שרדף אחרי, בלם את הרכבת עם כפתור החירום.

הסתכלתי לאחור וראיתי אותו רץ לכיווני. יצאתי בריצה מתחנת הרכבת.

רצתי עד שאותו שוטר התעייף. הוא המשיך לרוץ, אבל בריצה קלה.

לקחתי בקבוקון של גז מדמיע ועצרתי. הוא רץ לכיווני.
הוא החזיק לי את הידיים. הוא התכוון לאזוק אותי באזיקים.
הסתובבתי אליו פתחתי את הבקבוק ולחצתי על הלחצן של הבקבוקון.
כיוונתי לכיוון העיניים.

זה הצליח. הוא לא ראה כלום והחל שוב לקלל אותי. המשכתי לרוץ והכנסתי את הבקבוקון לתוך מגף העור שלי.

הלכתי לכיוון חורשה קטנה הנמצאת ליד תחנת הרכבת.
ראיתי בור אז התחבאתי בתוכו.
הרגשתי בפעם הראשונה כמו הנערות האלה מסיפורי הרפתקאות שקראתי…

נשארתי בבור למשך שעה. ראיתי בשעון הכיס שהזמן חולף כמו הרוח… אולי הוא התייאש…

קמתי מהבור והלכתי צפונה. אני עדיין צריכה להיגע להמבורג, מהמבורג לשוט לים הצפוני ומשם לצרפת. אחרי צרפת אני אצטרך ללכת למעבורת ולהגיע ללונדון. משם למנצ'סטר סיטי. מקום הפגישה.

———————————————————-
לחצו לייק בעמוד הפייסבוק הרשמי של הסיפור בשביל לקבל את הפרק השני
https://www.facebook.com/pages/%D7%92%D7%95%D7%A4%D7%94-%D7%A2%D7%9C-%D7%97%D7%95%D7%98%D7%99%D7%9D-A-corpse-on-strings/495573270593334?skip_nax_wizard=true


תגובות (6)

זה ממש טוב וממש יפה! אני כבר מחכה לפרק הבא. בינתיים אני אשאר לי במתח…….

15/06/2015 16:54

    תודה רבה ! את מוזמנת לעשות לייק ולהיות מעודכנת בכל העידכונים

    15/06/2015 18:38

נחמד וכתוב טוב ועם זאת יש לי מספר הערות הסטוריות (בתור אחת שעשתה בגרות בהסטוריה שבוע שעבר זה לא כזה נעים לשמוע על השואה עכשיו, אל תיקח את זה אישית) :
1. תרסיס פלפל – א. תרסיס הפלפל הומצא במחצית השנייה של המאה ה20, כך שאין סיכוי שהיה בתקופת השואה. ב. מאיפה היא מצאה אותו בדיוק?
2. חיילים נאצים ולא חיילים גרמנים ואין לי כוח להסביר לך למה.
3. המצב הכלכלי היה ממש חמור, אני לא חושבת שלאנשים היה כסף לשהות במלון…
4. קתרין זה שם אמריקאי ולא יהודי, אני לא חושבת שהוא מאפיין את התקופה אבל מי אני אשפוט

זהו, וכדאי לך להוסיף יותר תיאור ומחשבות אבל סה"כ נחמד. ואם אתה מעוניין לשאול שאלה שקשורה לשואה- אני הכתובת, כי פשוט אי אפשר לשכוח את החומר

20/06/2015 17:14

    תודה

    20/06/2015 19:54

    דרך אגב, קתרין זה קיצור לקתרינה," קתרינה מאלכסנדריה " הייתה נחשבת כקדושה אבל אין כל כך הוכחות לקיומה..

    20/06/2015 19:58

אוקיי, אני פשוט אכתוב את הביקורת כאן.
לגבי תרסיס הפלפל, גם אם היה קיים וגם אם לא, הסצנה הזו אינה ריאלית ולא אמינה במיוחד, אולי לצבי הנינגה.
לגבי כל השאר, הרעיון עצמו מאוד מאוד יפה, השם עוד יותר מצוין כי הוא כאילו..נותן רמז מקדם.
אבל רישום הסיפור הוא כמו..תסריט. ולא כמו סיפור. אין רגשות, אין מחשבות, הכל קורה אחד אחרי השני בסצנות, וזה לא מעביר רגש או מסר או…שום דבר.
הכתיבה טכנית מדי.
זה שרשמת "חחחחח" ממש ממש עצבן אותי. איפה תראה את זה רשום בספר? מתארים צחוק בדרך אחרת, לא דרך חחחח, כמו שרושמים בהודעות טקסט.
בעקרון זו הביקורת שלי, הרעיון מדהים, אשמח אם תיקח לתשומת לבך.
בהצלחה.

20/06/2015 17:25
סיפורים נוספים שיעניינו אותך