דברים רעים

Mrs.Bieber 16/05/2015 514 צפיות אין תגובות

זה היה יום גשום, רצתי, לא ידעתי שאני יכולה לרוץ כל כך מהר… מרוב פחד, מרוב לחץ, לא האמנתי שזה יכול לקרות. הגעתי לסמטה חשוכה, כמה ק"מ משם… כולי הייתי רטובה, היה לי קר. התיישבתי צמוד לקיר, הרגשתי את המים נוזלים מעליי… התמונות רצו בראשי… ניסיתי להאמין שמה שקרה לא קרה… הדם… לא יכולתי להוציא את זה מהראש. אין לי לאן ללכת. אין לי טעם לחיות. אין לי מה לעשות עכשיו. בכיתי, כאילו שאני לא רטובה מספיק. רעדתי מקור, אבל זה לא במה שהתמקדתי כרגע… הרגשתי שאני מאבדת תחושה בידיים, אבל לא היה לי אכפת, כבר לא היה לי טעם לחיות. הרגשתי מישהו נוגע בכתף שלי, ניערתי אותה מעט. ראיתי אדם עם מעיל שחור עומד לצידי, מנסה להגיד לי משהו… לא הקשבתי לו… רק חשבתי על מה שקרה… הוא תפס בידי, ניסיתי לשחרר אותה, אבל לא הצלחתי להזיז אותה. הוא הרים אותי, הוא סחב אותי, לא ידעתי לאן. היה לי קר. לא הרגשתי כלום. לא יכלתי ללכת. הוא הרים אותי על ידיו, זכרתי שהוא רץ, לא זכרתי לאן. אני חושבת שבשלב הזה כבר איבדתי את הכרתי… התעוררתי בבית חולים… הכל נראה רגיל.
האחות שמה לב שהתעוררתי, היא קמה וניגשה אליי.
" איך את מרגישה?" וחייכה חיוך מזוייף
"איך הגעתי לפה? איפה אבא שלי?" שאלתי בבהלה
"החיוך המזוייף שלה ירד, שמתי לב לפרצוף המאוכזב שלה… הפעם זה לא היה מזוייף.
כנראה שמה שקרה קרה באמת…
"הכל יהיה בסדר" היא התיישבה לידי.
הבנתי. מה שקרה לי אתמול לא היה חלום.
" אני יודעת שאת יודעת מה קרה, אבל אני יודעת שאת עוד לא מוכנה לדבר על זה. מתי שתהיי מוכנה נדבר על זה, תצטרכי גם להעיד במשטרה, בשביל שנוכל לגלות מי עשה את זה…"
ידעתי מי עשה את זה, אבל ידעתי שפשוט להגיד מי עשה את זה לא יהיה פשוט כל כך.
לא היה לי מה להגיד לה.
היא קמה, נעמדה לצידי.
"את יכולה בבקשה לספר לי מה קרה לי אתמול, אחרי… שזה קרה…? אני לא זוכרת כלום…" באמת לא זכרתי כלום, אפילו לא זכרתי איך קוראים לי… זכרתי רק את אבא שלי, את המראה ההוא… איך הוא שכב שם, על הרצפה… ודימם… את הסכין, את פרד… ואז ברחתי, והיה לי קר… קור. זכרתי קור. וזכרתי מעיל שחור. וזהו.
"אנחנו בעצמו לא ממש יודעים מה קרה לך, מה שכן מצאנו אותך ליד בית החולים, היית על המדרגות. כנראה מישהו הביא אותך לפה, או שהגעת לפה בעצמך ולא זכרת.."
אז לכאן הוא הביא אותי. המעיל השחור. הלוואי ויכלתי לראות את הפנים שלו, אם הייתי מרגישה קצת יותר בגוף הייתי מרביצה לו, חבל שהוא לא השאיר אותי שם… לקפוא למוות… היה לי אולי יותר טוב. אבל לא, אני חייבת לנקום בפרד. אני חייבת לעשות משהו, בנוגע מה שהוא עשה לאבא שלי.
הבטתי בצמיד שהיה על ידי:
" סוזן קליין- מטופלת מספר 14, סובלת מהיפותרמיה"
קליין… זה שם המשפחה של אמא שלי… אבא שלי בכוונה החליף לשם משפחה שלה, הוא לא רצה שימצאו אותו… אבל מצאו אותו…
האחות נכנסה לחדר: "סוזן, אנחנו שמחים לבשר לך שאת משתחררת היום!"
"אני? משתחררת? לאן? אם את לא זוכרת אבא שלי מת ואמא שלי… לא יודעת איפה היא"
"מה זאת אומרת לאן? את הולכת לגור אצל דוד שלך…"
הופתעתי מעט… לא היה לי דוד לפי מה שאני יודעת… אבל עדיין, לא הייתי מתנגדת להכיר אותם.
"אהה נכון דוד שלי, שחכתי."
"שחכת הרבה דברים, זה בסדר. הוא יבוא עוד חצי שעה, בינתיים תארזי את הדברים שלך. אה לא בעצם סליחה… לא משנה… שחכתי שהדברים שלך שם… לא משנה, תהיי מוכנה עוד חצי שעה."
קמתי מהמיטה, הבגדים שלי היו מקופלים על השידה הקטנה בצד החדר, הם היו יבשים. אה, נכון… הבגדים האלה… הלכתי להתלבש, פשטתי את הבגדים של הבית חולים, שמתי את הבגדים האלה, שלבשתי אותם באותו לילה… הבטתי במראה, היו לי כמה כוויות קור על הפנים, אבל אף פעם לא היה לי אכפת מהמראה שלי…
יצאתי מהבית חולים, עם כלום בידי… האחות הלכה לידי, עזרה לי להיכנס לאוטו שלו, של דוד שלי… הבטתי עליו, הוא היה נראה צעיר. הוא לא היה נראה כמו דוד.
סגרתי את הדלת, האחות הלכה חזרה לבית החולים. "כן, אז מי אתה? אתה לא נראה כמו דוד."
הוא גיחח. אני חייבת להודות שהוא היה נראה טוב, הוא היה נראה בערך בגילי.
הוא הביט בי, הוא עוד לא התחיל לנסוע.
"מי אני? זה סיפור ארוך… את באמת רוצה לשמוע?"
"כן, אני לא נוהגת לנסוע עם אנשים זרים במכונית בלי לדעת מי הם."
"טוב, אז ככה." הוא הושיט ידו למושב האחורי, והרים משם מעיל שחור.
" קוראים לי סטיב. אבא שלך היה חבר טוב של אבא שלי. אבא שלי נפטר לפני שנים, ובאותו יום, שרצחו אותו, הוא אמר לי, שאם ויקרה משהו לאבא שלך, אני אמור לשמור עלייך… אני לא יודע מי רצח אותו, ואיך הוא ידע שיקרה לאבא שלך משהו, אבל היה לו חשוב שאם שתיהם ימותו, שאנחנו נהיה ביחד, כי בעצם לשתינו קרה אותו הדבר…"
הבטתי בו, הבנתי הכל… אני יודעת מה קרה לאבא שלו…
"אתה יודע במה ההורים שלנו היו מעורבים?" שאלתי אותו
"לא, אשמח אם תספרי לי…" הוא הביט בי.
חשבתי שמגיע לו לדעת, אז החלטתי להסביר לו הכל:
" אבא שלך, אדמונד, ואבא שלי, אוסקר, היו מעורבים יחד בכנופייה של סוחרי סמים.. הם סחרו יחד, אבל היו כמה פושעים. הם ידעו שיבוא יום ויחסלו אותם, אני מניחה שאבא שלך ידע שיחסלו אותו באותו יום, אז הוא ביקש ממך לשמור עליי כשאבא שלי ימות…"
הוא היה די מופתע, הוא שאל אותי: "אם אפשר לשאול, מה קרה לאבא שלך באותו לילה, שמצאתי אותך יושבת שם בסמטה?"
לא חשבתי שאספר את זה למישהו אי פעם, אבל הבנתי שאני והוא שווים.
"ישבתי עם אבא בבית, ואז הטלפון צילצל, אבא שלי נלחץ בטירוף, ופשוט ישב ורעד, ראיתי אותו חושב, הוא חשב מה לעשות איתי. הדלת נפרצה, פרד נכנס… פרד היה אמור להיות חבר של אבא שלי… בלי דיבורים פרד הוציא סכין ודקר את אבא שלי, ובעודו גוסס הוא התחיל להתקרב עם הסכין אליי… הייתי קרובה לחלון, טיפסתי אליו במהירות וברחתי, ברחתי כמה שיותר רחוק, ואז מצאת אותי שם בסמטה."
סטיב הביט עליי בחשש, ראיתי שהוא היה מבוהל…
"אל תדאג, פרד לא ייפגע בנו… הוא רק רצה לחסל את ההורים שלנו, אנחנו לא המטרות, אלא אם כן נספר עליו למשטרה. ועכשיו, בוא ניסע מפה…" הוא הניע את המכונית, וכל הנסיעה שתקנו.
הגענו לבית שלו, זה היה בית קטן.
"אתה גר פה לבד?" שאלתי אותו
"כן, אבל זה לא משהו שמפריע לי… אגב, החדר הזה, יהיה החדר שלך" הוא הצביע על חדר.
נכנסתי לחדר ההוא, החדר היה קטן, בדיוק כמו שאני צריכה. הייתה בו מיטת עץ קטנטנה, שידה, ארון, ושולחן. יצאתי מהחדר, התיישבתי על הספה בסלון. היא הייתה ישנה וקרועה, עמדה שם גם טלוויזיה, קטנה… אני לא חושבת שאי פעם ראיתי טלוויזיה קטנה ממנה.
שמעתי צפירה מבחוץ, אבל לא טרחתי לצאת. סטיב יצא, וחזר עם כמה ארגזים, הוא אמר שזה הדברים שלי מהבית הקודם שהמשטרה הביאו לי. לקחתי את הארגזים לחדר, היו שם בגדים, המחשב הנייד שלי, וכמה תמונות שלי עם אבא ואמא… אפשר להגיד שחייתי בסדר, היה לנו הרבה כסף, לי ולאבא. אמא עזבה אותנו כשהייתי בערך בת 7, כשאבא התחיל להתעסק עם הסמים. היא לא לקחה אותי איתה, אני לא יודעת לאן היא הלכה… התיישבתי על המיטה, בכיתי קצת. ראיתי את סטיב נכנס לחדר, הוא התיישב לידי, שם את זרועותיו סביבי.
"אל תבכי, הכל יהיה בסדר." הוא אמר
ישבנו ככה כמה דקות, עד שהתחלתי להירגע.
התחלנו לדבר, הוא סיפר לי על החיים שלו, ואני סיפרתי לו על שלי. הרגשתי שממש התחברנו. היה כבר מאוחר, הוא אמר לי שכדאי שאני אלך לישון. הוא הלך לחדר שלצד החדר שלי, ואני שכבתי במיטה, ניסיתי להירדם, הייתי מוצפת במחשבות. אבא שלי כבר לא פה, אני אמורה לגור עם הילד הזה עכשיו… הוא סתם עוד מישהו בן 18, אמנם הוא גדול ממני בשנתיים, אבל אני חושבת שהוא עדדין לא מבוגר מספיק בשביל להיות אחראי עליי. נרדמתי, וחלמתי על הלילה ההוא. התעוררתי באמצע הלילה בבהלה, לא צרחתי, אני לא נוהגת לצרוח… חשבתי על פרד. הוא חייב לקבל את הנקמה שלו. אני לא יודעת איך לנקום בו, אבל זה יקרה. שמתי לב שכבר היה בוקר, השמש רק התחילה לזרוח.
התלבשתי, אני הולכת היום לבית ספר. אני רוצה להתחיל חיים חדשים, אני רוצה להשתלב עכשיו בבית ספר, אני כבר לא צריכה לחשוב על זה שכל שנייה יכול לבוא פרד ולרצוח את אבא שלי, הרי זה כבר קרה… אני יודעת שאבא היה רוצה שאני אמשיך… שאני אתקדם הלאה… סטיב ישב בסלון, הוא כבר לא לומד. לי נשארה עוד שנה, ואני מתכננת להעביר אותה טוב.
"בהצלחה, סוזן" הוא אמר
"תודה…" יצאתי וסגרתי את הדלת.
הבית ספר היה פה ממול, נכנסתי אליו, וכולם הסתכלו עליי. מסתבר ששמועות עוברות מהר בעיר הזאת… הם הביטו בי, התלחששו, אני בטוחה שהם יודעים על זה שאבא שלי נרצח… נכנסתי לכיתה, התיישבתי על הכיסא. ישבתי וחיכיתי שהשיעור יתחיל, אני לא חושבת שזה מה שילדים רגילים עושים. הרבה זמן לא הייתי בבית ספר, מאז שגיליתי על זה שאבא שלי סוחר סמים והוא יכול להירצח בכל יום הייתי נוהגת להבריז מהבית ספר, ולהיות כמה שיותר עם אבא שלי… ידעתי שאין לנו הרבה זמן ביחד… השיעור התחיל, הוא עבר בסדר… ילדים התלחששו, אבל לא התייחסתי… גם ככה לא הקשבתי בכלל… לא יכולתי יותר עם היום הזה, שיעור אחד הספיק לי. בהפסקה החלטתי ללכת הביתה, וכמעט יצאתי מהבניין ושמעתי מישהו צועק לי מסוף המסדרון "הינה המסוממת!"
הסתובבתי, ראיתי אותו, זה היה איזה ילד… הוא התחיל לצעוד אליי לאט לאט… "אז מה, שמעתי שאבא ששלך היה סוחר סמים… בטח היה נותן לך כמה שאכטות, אה?"
התחלתי להתעצבן.
"לכי תדעי, אולי אפילו את הרגת אותו… רצית את כל הסמים לעצמך" הוא צחק
התחלתי לבכות. רצתי אליו, הבאתי לו סטירה חזקה, וישר רצתי הביתה. יותר נכון לבית של סטיב, אני עדיין לא מרגישה שזה הבית שלי. נכנסתי בריצה, סטיב ישב מול הטלוויזיה. רצתי לחדר שלי, טרקתי את הדלת אחרי, נשכבתי על המיטה ובכיתי. שמעתי את הדלת נפתחת, זה בטח סטיב… הוא התיישב לידי, ליטף לי בעדינות את השיער. הוא אמר לי להתיישב לידו, לספר מה קרה לי… סיפרתי לו הכל, הרגשתי כאילו הוא אח גדול בשבילי או משהו. הוא אמר לי שהוא סתם מטומטם, שאני לא צריכה להתייחס אליו. הבטתי עליו, היו לו עיניים כחולות. הוא הביט בי, לאט לאט היד שלו ניגבה לי את הדמעות, ואז לא עברה שנייה והשפתיים שלו היו צמודות לשלי. נבהלתי, בחיים לא התנשקתי עם מישהו… זה היה מיוחד…
אחרי כמה דקות, זזתי ממנו, והוא זז, הוא חייך אליי, קם ויצא מהחדר.
את שאר היום ביליתי במחשב, צפיתי בסרטונים משפחתיים שלנו… התגעגעתי לאמא ואבא…
בערך בשעה 7, כשהיה כבר חשוך, הייתי מוכנה. תמיד בשעה 8 אבא היה יוצא למסעדה הקרובה, הוא היה נפגש שם עם פרד וכמה אנשים והם היו מוכרים להם סמים. אני בטוחה, שפרד יישב שם עכשיו. עד שעה 8 אני צריכה להיכנס הביתה, לבית הקודם שלי. עברתי ליד הבית שלי, ראיתי שהוא היה מוקף בסרטים של המשטרה, זה לא הזיז לי. נכנסתי לבית, כמובן שהייתי עם כפפות. חיטטתי קצת במגירות של אבא שלי, ידעתי שיש שם רעל. מצאתי. הייתה שם אבקה רעילה. שמתי אותה בכיס של המעיל השחור, של סטיב. והלכתי ברגל למסעדה.
הגעתי למסעדה, שמתי את הקפוצון. כן, פרד ישב שם. הוא לא שם לב אליי.
חשבתי על איך לשים את הרעל בכוס שלו, ואז בא לי הרעיון. עברתי לשולחן יותר קרוב לשולחן של פרד, הזמנתי כוס קפה בשביל שלא יחשדו. שמעתי אותו… הוא הזמין כוס יין. קמתי, הלכתי לשירותים, מזל שהם קרובים למטבח. הטבח שם כמה מאכלים על הדלפק, ואז שמתי לב שהוא הוציא כוס יין ומילא אותה ביין. בלי שהוא ישים לב פיזרתי קצת רעל בכוס, בשבילי ובשביל סטיב, והלכתי בחזרה למקום. חיכיתי שהמלצרית תגיש את הכוס יין לפרד, שילמתי על הקפה והלכתי. קיוויתי שמה שאני רוצה שייקרה ייקרה.
חזרתי הביתה, כבר היה איזה 3 בלילה, סטיב ישב על הספא, הוא היה מודאג, הוא חיכה לי. שיט. חשבתי שהוא כבר יישן, הוא הביט בי, הוא הבין.
"סוזן, איפה היית?"
הוא הבייט בי בסקרנות.
"אהמממ הייתי אצל חברה.."
"באמצע הלילה? במעיל השחור שלי?"
"טוב נו…" באתי והתיישבתי על הספה לידו.
"אני יודע מה עשית… למה עשית את זה?"
"עשיתי את זה בשבילנו. בשביל האבות שלנו."
"אני לא מאמין. אנחנו נסתבך בטירוף עכשיו."
"אולי כן, אולי לא…"
"טוב תלכי לישון ומהר. נראה מחר. את לא הולכת מחר לביתספר. מחר בבוקר תספרי לי בדיוק איך עשית את זה וננסה להסתיר את העקבות שלנו שבשום אופן לא ייגלו אותנו. אותך, יותר נכון."
הוא הלך לחדר שלו וטרק את הדלת, ואני הלכתי לחדר שלי. התיישבתי על המיטה, שקעתי במחשבות. פתאום שמעתי צעדים מאחורי, לא הספקתי להסתובב והייתי צמודה לקיר, כשהיד של פרד מכסה לי את הפה, והיד השנייה מחזיקה סכין.
"הא כן, חשבת שיהיה כל כך קל להיפטר ממני? לפזר לי אבקה בכוס יין? באמת חשבת שאני לא אראה אותך?"
ניסיתי לצרוח, אבל היד שלו חסמה כל קול שיכל לצאת מהפה שלי. הוא הרים את הסכין והצמיד אותו לגרון שלי.
"לא תכננתי להרוג אותך, אבל את מתגרה בי… כנראה שזה הדבר הנכון לעשות…"
הסכין הייתה צמודה לגרון שלי, כבר התחלתי לראות את החיים שלי כמו בסרט.
הדלת נפתחה, סטיב נכנס לחדר במהירות. פרד נבהל, אבל הסכין לא זזה ממקומה.
סטיב החזיק אקדח, הוא כיוון אותו לפרד.
פרד הביט בי, הביט על סטיב. הוא עזב אותי לאט לאט, הרים את ידיו למעלה בכניעה.
"סטיב, אל תירה בי. זה לא ייגמר טוב. אני אלך, ונגמור עם זה."
הבטתי בסטיב. קיוויתי שהוא ייראה.
וכן, סטיב היסס מעט, ולחץ על ההדק.
הירייה פגעה לפרד בבטן, והוא נפל על הרצפה.
רצתי אל סטיב במהירות, נתתי לו חיבוק.
"סוזן, אנחנו צריכים לברוח. קחי את כל הדברים שלך, אנחנו נוסעים לסיאטל."
לקחתי את כל הבגדים שלי, שמתי אותם בכמה שקיות.
את המחשב ביד, לקחתי הכל למכונית.
חזרתי לחדר, פרד היה מוטל שם על הרצפה, מאחוריו הייתה התמונה שלי עם אמא ואבא. לא יכולתי להגיע אליה, הייתי חייבת להשאיר אותה שם…
סטיב לקח איתו כמה בגדים, ונסענו. השעה הייתה בערך 5 לפנות בוקר, בשעות אחר הצהריים כבר היינו בסיאטל.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
22 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך