Felis
אני בחורה. פעם שניה שאני אומרת את זה.
אם פספסתם את הפרולוג אז לכו לקרוא אותו, אחרת לא תבינו כלום.

דם שחור (1)

Felis 03/07/2013 931 צפיות 2 תגובות
אני בחורה. פעם שניה שאני אומרת את זה.
אם פספסתם את הפרולוג אז לכו לקרוא אותו, אחרת לא תבינו כלום.

השם של בית הקברות הוא הדבר היחיד שמהווה אינדיקטור למיקום הגאוגרפי שלי. היגיון בריא אומר לי שווסטה אוסלו גראבלונד לא נמצא בברגן. כלל לא מפתיע אותי שהרחובות ריקים במערב אוסלו באמצע הלילה. אני לא בטוח מה השעה או כמה זמן נישאר עד הזריחה, אבל מה שאני בטוח בו זה שבעלי המעמד הבכלל לא רע שגרים באזור יצאו לטייל עם הכלבים שלהם מוקדם בבוקר ויתקלו באדם שלובש חליפה מלוכלכת מאדמה שלא הולמת אותו, והוא לא זוכר שום דבר ממה שקרה לפני כמה השעות האחרונות. חשוד. אחר כך הם יחזרו הביתה וישמעו בחדשות הבוקר על קבר שחולל בווסטה אוסלו גראבלונד. מאוד חשוד. שתיים ועוד שתיים שווה הרבה שוטרים מחפשים אותי. זה לא מצב טוב.
אני צריך להימנע מהתקלות באנשים, להחליף בגדים, לברר למה נקברתי בעודי בחיים ומי קבר אותי. אני אתחיל את מסע הבירורים בכך שאני אוודא שבאמת קוראים לי אמיל ג. ת'ורסן. אבל קודם אני צריך לעשות סדר בראש.
אני משחרר מעט את אחיזת המוות של העניבה בצווארי ונושם ביתר קלות. האוויר הקר מרגיש מרענן לעומת המחנק של ארון הקבורה. אני פוסע במורד רחוב קטן ושקט להפליא בעודי מנסה לחשוב על תוכנית פעולה הגיונית. מפות קטנות מתחילות להצטייר במוחי ומובילות למקומות מוכרים אך בלתי מזוהים. תמונות מעורפלות החלו לצוף בראשי, מטושטשות ולא ברורות. אודיטוריום גדול מלא באנשים מטושטשי פנים. קבוצה קטנה של אנשים צוחקים, אך את פרטי פניהם אני לא מצליח לחדד לכדי תמונה ברורה. מבחנה מלאה חומר כהה וסמיך. זה יותר מידע ממה שציפיתי למצוא בראשי.
התחושות שלי, שעד כה היו כמעט רדומות, מתחילות לחזור אליי בהדרגה. זה מתחיל בכאב עמום ביד שמאל, אם כי נזקקתי לכמה שניות לזהות שמקור הכאב הוא בחלק הפנימי של המרפק. הכאב מתחזק ואני מחליט לבדוק את העיניין.
אני מסיר את המקטורן השחור מעליי ומקפל את שרוול החולצה להבנה והמכופתרת שלי עד מעל למרפק. לעיניי נחשפת כמות נכבדת של קעקועים המכסים את כל הזרוע שלי ככל הנראה. רק לאחר התבוננות מקרוב אני מבחין בנקודה זעירה של דם קרוש. דקירה של מחט. אני מעביר את אצבעותי על האיזור בקלילות, אך גל הכאב שמציף אותי רגיש כאילו בזה הרגע כרתתי לעצמי את הזרוע. אני מרחיק את ידי בתנועה רפלקסיבית, לא מבין מה פשר כל הכאב הזה. זאת בסך הכל דקירה קטנטונת, בדיקת דם אולי, ובהתחשב בעובדה שלפני דקות ספורות משכתי את עצמי מחוץ לקבר תוך שימוש בכל הכוח שהיה בשרירים שלי, בדיקת דם זה הדבר האחרון שאמור להפריע לי.
אני מוריד את שרוול החולצה חזרה, מנסה בכל כוחי להימנע מכל מגע עם האיזור. הכאב דועך תוך רגעים ספורים. בחיי שאני לא מבין מה קורה. אני צריך לברר כמה זמן נישאר לי עד שהמקום הזה יהפוך לרחוב רוחש בעלי כלבים. אני מרים את מבטי אל השמיים ומביט בירח. בידיעה שאני נמצא במערב אוסלו, המיקום של הירח בשמיים מסגיר את העובדה שנשארו לי שלוש או ארבע שעות בטוחות וזה מאפשר לי לנשום לרווחה.
הנשימה שלי, רגועה ככל שתהיה, נעתקת ברגע שאני שומע צעדים. קטנים, קלילים, בקצב אחיד ועוצמה מתגברת אי שם מאחורי גבי. אני מסתובב לאחור כל כך מהר ששיערי הארוך והשחור, האסוף לזנב סוס מאחורי גבי מוצא את דרכו לכתפי ונוחת עליה בפראות. מולי צועדת אישה צעירה. נעליה נוקשות במדרכה נקישות קטנות ומרגיזות. פניה נעוצות בנעליה ושיערה הג'ינג'י מסתיר את פניה לחלוטין. עוד לפני שאני מספיק לעשות צעד לכיוון הסמטה מימיני ולהימנע ממפגש ישיר איתה, ראשה מתרומם לכיווני בתנועה חדה והיא קופאת במקומה, מביטה ישירות בי.
לעזאזל.
"לא, זה לא יכול להיות," היא ממלמלת.
אני לא מזהה אותה. פניה אף לא נראות מוכרות. עיניה שצבען הוא ערבוב של ירוק ודבש נעוצות בי בפליאה ופחד בו זמנית, ושפתיה פשוקות מעט באי הבנה וחוסר יכולת להגיב. היא לא בדיוק מה שאפשר להגדיר כרזה, אך לקרוא לה אפילו "שמנמונת" יהיה מוגזם. מידות גופה מושלמות, אם אפשר לומר זאת כך. היא גם כך הייתה חיוורת, אך נדמה שאם כל רגע שעובר בעודה מביטה בי, היא מחווירה אף יותר.
"א-אמיל? זה אתה?" כנראה שהמצבה לא שיקרה לי, ושמי אכן אמיל. "לא, זה לא יכול להיות. אני מדמיינת," היא ממלמלת לעצמה ועושה מספר צעדים קטנים לאחור. המבטא הקליל שלה מסגיר את העובדה שהיא לא ממערב אוסלו. אני מניח שמצפון אוסלו.
"אנחנו מכירים?" אני שומע את עצמי אומר לפני שאני בעצמי מבין שפתחתי את פי.
"לא, זה לא אמיתי! אני הוזה!" היא ממשיכה למלמל לעצמה ומאבדת מעט את שיווי משקלה. הבעת הפחד על פניה מתחזקת ושניה לאחר מכן היא צונחת על הרצפה, מחוסרת הכרה. לעזאזל.
אני רץ לעברה ומניח שתי אצבעות על צווארה. יש לה דופק. אני מציב את גב כף ידי תחת אפה ונרגע כאשר אני מרגיש את נשימותיה. היא בסדר. אני מבחין בתגית, כרטיס מגנטי למען האמת, שתלוי בסיכה על כיס החלוק הלבן שנשמט מידיה כאשר נפלה. אני מרים אותו מביט בתגית. ישנה תמונה שלה על הכרטיס. לפי מה שרשום שמה מריה פוזדניקוב. זה מסביר את המבטא הקליל. היא פשוט מהגרת מרוסיה, ניחוש שלי. היא סטודנטית, והיא מתלמדת ב"מכון לובנסן לחקר ביולוגיה מולקולרית". תמונות של המקום עולות לראשי, אם כי אני לא בטוח שזה באמת המקום, אך הסמל על הכרטיס מגנטי שלה תאם את מה שזכרתי.
"נעים להכיר אותך, מריה," אני אומר לעצמי, בידיעה שהיא לא שומעת.
תכולת התיק שלה התפזרה על המדרכה אז אני מרשה לעצמי לאסוף אותה חזרה עבורה. אין שם שום דבר שלא היה נמצא בתיק של כל אישה אחרת. תיק איפור קטן, קלמר של 'הלו קיטי' ומחברת, ארנק שחור עם עיטורים זהובים עליו, פלאפון שממגנו בלטו שתי אוזני ארנב מגומי, צרור מפתחות ומעטפה לבנה.
אני מביט במעטפה הלבנה למספר רגעים ומרים אותה. שמה וכתובתה מופיעים שם. מקסים. אני קורא את הכתובת ומביט סביבי בשביל לברר את שם הרחוב בו אני נמצא עכשיו. היא גרה… כאן. אני מרים אותה וחפציה ונושא אותה אל הבניין בו היא גרה. קומה ראשונה. אני נאלץ להניח אותה על הרצפה בכדי להוציא את המפתח מהתיק שלה ולפתוח את הדלת. אני מרים אותה שוב ונושא אותה פנימה, סוגר את הדלת מאחוריי עם הרגל. אני מניח אותה על ספת העור ואתה תיק שלה על הרצפה לידה. היא מכירה אותי. אני לא יודע מאיפה, אבל זה לא משנה את העובדה הזאת. היא מכירה אותי ובטוחה שאני מת. אני לא מתפלא שהיא איבדה את ההכרה.
אני לא בטוח כמה זמן עבר, אבל אני לא חושב שיותר משעה עד שהיא החלה לשוב להכרה. היא פוקחת את עיניה באיטיות ומביטה בי בחולמנות.
"אמיל… אני חולמת…" היא ממלמלת תחילה.
"אני חושש שלא," אני משיב בשקט ועיניה נפערות לרווחה בפחד. היא מתרוממת מיד, תופסת את הדבר הראשון שידה תופסת וזורקת עליי כרית נוי אדומה שאני תופס מיד. "לא, זה לא אמיתי! זה לא יכול להיות! אתה מת!" הדמעות עולות בעינייה ואני מוצא את עצמי חסר אונים מולה. אני לא יודע מה לעשות.
"אני לא מת," אני אומר.
"אני מדמיינת…" היא ממלמלת לעצמה והדמעות ניגרות מעיניה כנהר. "קברנו אותך לפני שבועיים! זה לא אפשרי!"
הזעזוע שהכה בי לא היה חלש מזה שהכה בה. שבועיים. אני הייתי קבור מתחת לאדמה במשך שבועיים. זה לא הגיוני שאני עדיין חי. אילו באמת היו קוברים אותי לפני שבועיים בעודי בחיים, האוויר בארון היה נגמר תוך ארבע שעות במידה והיה לי מזל, ואז הייתי נחנק למוות. זה לא הגיוני. זה לא אפשרי. זה לא נכון.
"אני לא יודע על מה את מדברת," אני אומר בשקט ומביט בה. היא מפסיקה לבכות והמבט בעיניה משתנה שוב לזעזוע וחוסר הבנה.
"אז זה נכון," היא ממלמלת ומיד עוטפת אותי בחיבוק. "אתה חי!" השמחה בקולה הייתה גלויה לחלוטין.
"מריה?" אני אומר בהיסוס והיא מתרחקת ממני בכדי להביט בעיניי.
"לעזאזל! העיניים שלך!" היא מזנקת לאחור.
"מריה, אני לא זוכר כלום. שום דבר. ממש שום דבר, את מבינה? גם לא אותך," אני אומר והיא רק ממשיכה להסתכל עליי במבט מתפלא.
"העיניים שלך אדומות," היא אומרת, מתעלמת מדבריי. "זוהרות ממש."
"מה?" השאלה נפלטת מפי ללא אזהרה מוקדמת.
היא מתכופפת לתיק שלה ושולפת מתוכו מראה קטנה עם תמונה של הגשר המפורסם בסן-פטרבורג. היא מסובבת את המראה אליי ו-בשם הפטיש של ת'ור! העיניים שלי אדומות כדם, כמעט זוהרות באדום. הינה עוד זעזוע שנבע ממשהו לא הגיוני. משהו לא אנושי.
"רגע, אתה רוצה לומר לי שאתה לא זוכר כלום?" היא אומרת לפתע ושולפת אותי מהמחשבות שלי.
"כן, אני לא זוכר כלום. אני לא יודע מאיפה את מכירה אותי, מה את יודעת עליי או כל דבר אחר," אני אומר. "אני מחפש תשובות."
"אתה לא זוכר אותי?" היא שואלת, ובקולה אני שומע שמץ של פגיעה.
"אני מצטער, מריה, אני באמת מרגיש כאילו מחקו לי את הזיכרון או משהו. רק לפני שעה בערך גיליתי שקוראים לי אמיל," ושקברו אותי.
"אני החברה הכי טובה שלך," היא אומרת ודמעות עולות בעיניה. "שנינו סטודנטים באוניברסיטה בפקולטה למדעי החי. שנינו למדנו אקולוגיה באותו הקורס בשנה הראשונה, הכרנו שם."
אותה תמונה של אנשים צוחקים יושבים תחת עץ זית עלתה בזיכרוני וכעת אחד הפרצופים המטושטשים התחדד. זו הייתה מריה. כן, הכרתי אותה. אני לא יודע מה לעשות. מסתבר שהיא החברה הכי טובה שלי, ואני לא זוכר אותה בכלל, היא וכל מי שאי פעם היה קרוב אליי קברו אותי לפני שבועיים והעיניים שלי אדומות.
"איך אתה זוכר שקוראים לי מריה?" היא שאלה וניצוץ של תיקווה ניצת בעיניה.
"הכרטיס המגנטי על החלוק שלך," נאלצתי לנפץ את ניצוץ התקווה הזה. היא רק חייכה חיוך מריר בעוד הדמעות ממשיכות לזלוג על לחייה העגלגלות והחמודות. אני שולח את ידי לפניה ומוחה את הדמעות. חיוך קטנטן עולה על פניה וזה גורם גם לי לחייך כשתחושה מוכרת של חום מתפשטת בבטני. אולי בכל זאת זיכרון כלשהו נשאר.
"תמיד היית עושה את זה," היא אומרת והחיוך הקטנטן נעלם מפניה ואותו מחליפה הבעת הלם. "אסור שאף אחד ידע שאתה חי," היא אומרת לפתע, הבעת פניה לא משתנה.
"מה? למה את מתכוונת?" אני שואל.
היא קמה ונעלמת במסדרון. אני שומע קולות בוקעים מאחד החדרים. פתיחה של ארון, רשרוש שאני לא מזהה, שקט. שוב הרשרוש, סגירה של ארון וצעדים. מריה מופיעה מולי שוב, אוחזת בערמת דפים לא גדולה, אך גם לא קטנה ומניחה אותה מולי על השולחן מעץ בוק כהה.
"לזה."


תגובות (2)

מדהים. זה פשוט, וואו.
ורק אם את יכולה, את יכולה לקרוא גם את הסיפור שלי? תודה.. :)
לי .. :)

03/07/2013 15:39

מילה אחת לתאר את הכל:
וווווווווווווווווווווווווווווווווואאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאו!!
אלוהבים, את פשוט מוכשארת ממדאגה ראשונה!! את לא יודעת איך ריתקת אותי למסך!! שלא נדבר על כמה שהצטערצי כשהסיפור נגמר!!
אני דורשת המשך!! עכשיו!!!

04/07/2013 02:09
16 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך