דם שחור [2]

"מה זה?" אני שואל, דואג מעט מהתשובה.
"זה התיק הרפואי שלך," היא אומרת ומתיישבת מולי.
"מאיפה זה אצלך? את משוגעת!" אני אומר בידיעה שאילו היו מגלים שהתיק הרפואי שלי אצלה, היא הייתה מבלה כמה שנים ארוכות בכלא.
"אני תמיד עושה את מה שאני לא אמורה לעשות. ואתה תמיד אומר שאני משוגעת," היא אומרת ומחייכת קלות. "כשאמרו לי שאתה מת הבנתי שמשהו לא בסדר, אז החלטתי לבדוק את זה."
"למה את מתכוונת?" אני שואל. עם כל דקה שעוברת בחברת מי שאמורה לספק לי לפחות כמה תשובות קטנות, כמות השאלות שלי גדלה והתשובות מבוססות המציאות שאני מקבל סותרות את ההיגיון.
"אני מתכוונת שאתה -חייל משוחרר, בריא כמו שור ובכושר מעולה- פשוט מת?" היא מרימה את גבותיה כמציינת את המובן מאילו בשאלה רטורית. "זה נשמע לי לא אמין משהו. אחרי ההלוויה נזכרתי שהתנהגת קצת מוזר כמה ימים לפני ש… טוב. אתה יודע. זה ניראה לי אפילו יותר חשוד, אז החלטתי לברר מה העניין. החלטתי להתחיל מתיק הרפואי שלך. הכל ניראה די רגיל בהתחלה אבל אז…" היא שולפת מהערמה שלושה דפים ופורשת אותם מולי.
לפי התאריכים שרשומים על ראשי הדפים, אלה רישומים בני שלוש וחצי שנים. זה רישום של אשפוז וניתוח. הגעתי לבית חולים מחוסר הכרה, תוך איבוד דם מהיר ועם כדור בחזה, שבעה וחצי סנטימטרים מתחת לעצם הבריח בצד הימני. מה שמוזר זה שהם עשו בדיקת דם כדי להתאים לי סוג דם לעירוי. זה אמור להיות רשום כחלק מהמידע הבסיסי בתיק הרפואי.
תמונות רבות רצות בראשי, יוצרות מעין סרט ואני נזכר לפתע. זה מידע שאולי עדיף היה שלא אזכור. אם המידע הזה יצא ממני, גם אני וגם אותו אדם נסתבך בצרות צרורות עם הממשלה. זה היה כששירתי בצבא באחת היחידות שאני לא יכול לדבר עליה. ביחד עם זאת צפים בזיכרוני עוד כמה אירועים שגם אותם הייתי מעדיף לא לזכור מטעמי בטיחות. אני זוכר שירו בי. אני זוכר איך מי שירה בי ניראה. אני זוכר שהוא ירה בי מאקדח יריחו 941 מלא, תוצרת ישראל. הוא לבש חליפה שחורה זהה לזו שאני לובש עכשיו, היה מבוגר ממני בהרבה ואני מוכן להתערב על מאתיים קרונות שהוא שירת בחיל הים האמריקאי בזמנו.
כן, יריחו 941 זה אקדח נהדר.
"אתה זוכר?" מריה שואלת כקוראת את מחשבותי.
"כן, אני זוכר שירו בי. לא את מה שקרה אחרי, בכל מקרה," אני עונה לה.
"זה לא הדבר המוזר שרציתי להראות לך. אתה חייל משוחרר ומעולם לא סיפרת לי שום דבר על החוויה הצבאית שלך, לא משנה כמה שאלתי, ניחשתי שנפצעת כמה פעמים במהלך השירות," משהו בקולה שהיה רציני להחריד עד כה התרכך, כאילו מנחמת אותי. "זה."
היא מצביעה על הדף עם תוצאות בדיקות הדם. זה חסר היגיון לחלוטין. מעולם לא ראיתי שום דבר דומה לזה אפילו. זה לא היה דם אנושי, זה בטוח, אבל גם לא של כל יונק אחר. גם לא עוף או זוחל או דג או כל דבר מוכר אחר. זה לא סוג דם שקיים בכלל.
מריה מניפה מולי את הדף בו רשומים הנתונים בסיסיים שלי. היא מצביעה על הסעיף "קבוצת דם" אשר אחרי הנקודותיים שבו הופיעו שלושה סימני שאלה. זהו. אני מרים את מבטי אליה והיא מביטה בי חזרה במבט קשה לפענוח. יש בו נוקשות ורצינות, אך באותו הזמן גם משהו שבור במקביל למשהו רך.
"זה לא הגיוני," אני אומר לה.
"אני יודעת," היא אומרת ובעיניה שוב עולות דמעות. היא מניחה את ידה על פיה, מחניקה יבבה. "אתה לובש את החליפה שקברנו אותך בה."
אני קם ומושך אותה לחיבוק. אני לא יודע מה לעזאזל גרם לי לעשות את זה, זאת הייתה תגובה כמעט רפלקסיבית. חוץ מזה, אני סומך עליה. אני לא יודע למה, היגיון בריא אומר שהאינסטינקט הראשוני של כל אדם הוא לפקפק בכל אחד עד שההוא הוכיח את עצמו, אבל אני סומך עליה. אני מניח שאומנם החלק המודע שבי לא זוכר כמעט כלום, אבל התת-מודע זוכר הכל וגורם לי לפעול בהתאם. שוב קטעי זיכרון עולים לראשי. מריה ואני עומדים מחובקים, בחלקם שמחים ובחלקם… טוב… לא.
היא מפסיקה לבכות באופן די פתאומי, מתרחקת ממני ומוחה את דמעותיה.
"אני בסדר," היא אומרת. "אני לא יודעת מה זה אומר, אבל זה לא נגמר כאן. כבר יום אחרי שזה שקרה העלימו אותך לגמרי."
העלימו. מונחים של הק.ג.ב.
"למה הכוונה?" אני שואל, למרות שאני כבר מנחש את התשובה.
"זאת אומרת שמחקו אותך לגמרי מפני מאדמה. נעלמת מרשימת החברים שלי בפייסבוק וכשניסיתי לחפש אותך שוב רק למען הבדיקה-לא מצאתי. מספר הטלפון שלך 'לא קיים'. מחקו אותך אפילו מרשימת הסטודנטים באוניברסיטה. כשרציתי לבדוק שוב גיליתי שגם התיק הרפואי שלך נמחק. כאילו מעולם לא היית קיים. מזלי שהספקתי להדפיס עותק שלו," היא אומרת ומאשרת את חששותי.
"את משוגעת שבכלל ניסית. יכולים להכניס אותך לכלא על זה, את יודעת!" אני אומר וניצוץ של כעס ניצת בי על כך שעשתה משהו כל כך טיפשי ומסוכן. היא מצחקקת קלות.
"אתה בדיוק אותו דבר כמו קודם," היא אומרת ומחייכת.
"איך זה קרה?" אני שואל ומתיישב שוב. מריה מתיישבת מולי ומעבירה את ידה בשיערה החלק, מזיזה כמה קצוות לאחור.
"אתה מתכוון…" היא מביטה בי ואני מהנהן. "אוסווין, אח שלך… הוא פשוט מצא אותך על הרצפה בדירה שלך. אתה זוכר את אוסווין?"
תמונה של אדם גבוה, בעל שיער קצר ושחור עולה לראשי. עיניו כחולות ורגועות ומבנה גופו גם הוא מזכיר חייל. שרירי מאוד.
"כן, עכשיו כן," אני עונה לה והיא מצחקקת שוב במתיקות מסויימת.
"בחורף כשהייתם לובשים ארוך, השיער היה הדרך היחידה להבדיל ביניכם. אתם תאומים זהים לגמרי. בקיץ רואים את ההבדל גם לפי הקעקועים," היא אומרת ושוב מצחקקת. זה מעלה חיוך על פני. "כדאי שתחליף בגדים."
היא קמה ושוב נעלמת במסדרון. לאחר דקה או שתיים היא חוזרת ועומדת מולי עם חולצה וג'ינס שבאופן ברור שייכים לגבר ומושיטה לי אותם.
"שלך. היית ישן כאן הרבה בימי רביעי, אז יש לי כמה דברים שלך בארון. התנדבנו ביחד בבית החולים ובימי רביעי המשמרת שלנו הייתה בלילה. תמיד היינו חוזרים ביחד כי לא רצית שאני אסתובב לבד בלילה, ואז היית נשאר לישון… אני חופרת, הא?" היא שואלת וזה מעלה בי גיחוך קליל.
"לא, בכלל לא. זה די נחמד שיש לך סבלנות לענות על השאלות שלי ולספר לי אפילו יותר ממה ששאלתי. זה… זה מקסים מצידך."
"אנחנו חברים הכי טובים," היא מחייכת אליי. "גם אם אתה לא זוכר."
"אני מתחיל להיזכר. קצת כל פעם," אני אומר ומוריד את המקטורן מעליי.
"תמיד שנאת בגדים פורמליים. אוסווין ואני אמרנו את זה לאמא שלך, אבל היא התעקשה."
"זה לא השתנה," אני אומר והיא נעלמת שוב, הפעם במטבח.
אני מסיר מעליי את החולצה ומגלה שהקעקועים מכסים לגמרי את שתי הזרועות שלי והחזה שלי. אני לוקח לעצמי כמה דקות לבחון אותם וכל אחד מהם מקפיץ לראשי מחשבות אחרות שלאט לאט בונות משמעות לציור. אני לא בטוח איך אני יודע בשלב הזה את משמעות הקעקועים שעשיתי לפני שאיבדתי את זיכרוני, אבל אני פשוט יודע. אני מבחין בצלקת העגולה על החזה שלי. כיסיתי אותה בקעקוע, אבל מקרוב היא עוד ניראת לעין. מריה קוטעת את רצף המחשבות שלי כשהיא מגישה לי כוס קפה.
"כפית וחצי סוכר. לא פחות ולא יותר," היא אומרת ואני לוקח את הכוס מידה.
"תודה," אני משיב. "זה… זה מוזר. הכל מוכר לי אבל אני לא מזהה כלום."
"את הלהקה האהובה עליך אתה בטח תזהה," היא אומרת ומצביעה על החולצה שנתנה לי. וונום. כן, אותם אני זוכר.
"אני זוכר דברים שהם מובנים מאילו,אבל הדברים החשובים באמת פשוט נעלמו."
"למה אתה מתכוון?"
"אני זוכר דברים שלמדתי באוניברסיטה. זה דברים מובנים מאילו. אני לא זוכר עם מי למדתי, אם יש לי כבר תואר ראשון, כמה שנים למדתי… אני זוכר את וונום, אבל לא זכרתי אותך עד לא מזמן, וגם עכשיו הזיכרון שחזר אליי בא בחלקים קטנים. קטנים כל כך שאפשר לומר שאני עדיין לא זוכר."
אני מסיים להחליף בגדים ושותה את הקפה שהכינה לי. השמש כבר זרחה והשעה הייתה שש וחצי בבוקר לפי השעון שהיה תלוי על הקיר. עוד מעט יגיעו חדשות הבוקר ויחד איתן הידיעה על הקבר שלי בווסטה אוסלו גראבלונד. אם העלימו אותי, סימן שהמצב רע מלכתחילה, אבל עכשיו כשהקבר שלי ימצא פתוח לעיניי כל, הממשלה לא תוכל להעלים מכך עין ותתחיל לחקור- ותגיע למריה.