האוסף החסר – פרק ו’.

בס"ד

לפרק הקודם

האוסף החסר – פרק ה’.

—

–היום הרביעי. 00:40. גן ציבורי קנדה–

שתי הדמויות הסתתרו מאחורי האנשים שעבדו במקום בו נמצאה הגופה.
הם הרגישו שהם בין הפטיש לסדן.
"מה נעשה עכשיו?" שאלה הדמות.
הדמות השנייה משכה בכתפיה.
"זה הכול בגלל שבשבילך הכול משחק אחד גדול! איפה הבגרות?!".
"אולי ניתן להם למצוא אותו?".
הדמות השנייה הביעה מבט מזלזל "וששנינו נישחט בו במקום כשנחזור? לא, תודה…".
"לא בדיוק. הם ימצאו אותו לפנינו, ניתן להם לעשות את העבודה המלוכלכת – ואז יגיע תורנו".
הדמות השנייה הביטה בדמות שהעלתה את ההצעה בהערכה וחייכה "יש לך לפעמים רעיונות חכמים בראש הסתום שלך".
—

–אותו זמן. הדירה של ונדי–

ונדי סיימה את כוס התה שלה והניחה אותה על השולחן.
נייג'ל, שסיים כבר את שלו כבר, הביט בה במשך כל אותו זמן.
ונדי סידרה את שיער ראשה בידה "אתה גורם לי להסמיק".
"וזה יפה לך".
"אוי, תפסיק עם זה" אמרה ונדי ושלחה את ידיה לאסוף את הכלים.
נייג'ל חסם את ידה "תני לי לעשות את זה הפעם, בבקשה".
"היי…," מחתה ונדי. "זה שאני מוגבלת- לא אומר שאני לא יכולה לשטוף כלים בעצמי!".
"נכון מאוד," אמר נייג'ל, חייך והחל לשטוף את הכלים במהירות. "אבל אמא שלי לימדה אותי שג'נטלמן תמיד שותף כלים בבית של חברה שלו".
"אתה חושב את עצמך לג'נטלמן?" שאלה ונדי ודיוושה אל קביים שעמדו צמוד לקיר המטבח.
"אני לפחות מנסה להיות" אמר וניגב את ידיו.
"אז זה הופך אותנו לחברים?" שאלה ונדי שכבר עמדה על הקביים מאחוריו.
הוא הסתובב אליה "זה תלוי".
"במה?".
הוא פנה לעברה ונישק אותה בהפתעה.
ונדי נדהמה אבל מייד התעשתה "לא כדאי לך, נייג'ל. אני לא שווה את זה".
"למה את חושבת כך?".
"תסתכל עליי, אידיוט!" צרחה.
"אני רואה בחורה יפה, אמיצה וטובת לב שמשגיחה על העולם ומצילה אותו. ושהייתי מוכן להקריב את חיי עבורה," הוא עצר ואז הוסיף "ואני כמעט בטוח שאני לא היחיד שחושב כך".
הראש של ונדי הסתחרר, מחשבותיה השתנו מקצה לקצה. ואז בטעות שמטה את אחד מקביה.
היא התחילה ליפול.
נייג'ל הבחין בזה ותפס אותה במהירות "את בסדר?".
ונדי נצמדה אליו בפתאומיות ונישקה אותו מספר פעמים ללא הפסקה, הוא לא התנגד ושמר עליה שלא תיפול.
היא הפסיקה והביטה בו "הקביים".
נייג'ל הנהן, עזר לה להגיע אל הקביים, והרפה ממנה כשהתייצבה.
ונדי הילכה עם הקביים עד שהגיעה לספה ארוכה ששימשה לה גם כמיטה נפתחת בדירתה הקטנה.
היא התיישבה על הספה "אתה בטוח בזה, נייג'ל?".
הוא הנהן.
"אז למה אתה מחכה?!" טפחה על הספה וחייכה.
נייג'ל והתיישב קרוב אליה.
ונדי הביטה בו בריכוז ותהתה שוב אם נייג'ל עושה זאת מתוך רחמים, או שבאמת זה אמיתי.
היא שלחה את ידה אל נייג'ל ובחנה את תגובתו. הוא חפן את ידה בידיו וחייך.
זה לא נראה מתוך רחמים.
"אני חוזר ואומר – אני בטוח בזה".
ונדי חייכה "תוביל".
—

–היום הרביעי. 07:15 בית הארחה בלאס וגאס–

'זה החדר הכי טוב?' תהתה קים והניחה את מזוודתה הקטנה על המיטה הקופצנית.
היא התיישבה על המיטה וראתה ברחשים עפים מסביב למנורת הנאון שבתקרה. 'לעזאזל, קים! היית צריכה לחשוב גם על מקום לינה נורמלי'.
היא הוציאה את המחשב הנייד שלה מהתיק, הקליקה על מקשים, וחזרה על תכניתה שוב בראשה.
'זה ניסיון של פעם בחיים. אני חייבת להצליח. אבל לפני זה צריך לאגור כוח'.
היא נשכבה, התכסתה בשמיכה ונרדמה.
כמה שניות לאחר מכן, נכנסה דמות לתוך המכונית המסתורית שחנתה ליד המוטל.
"עשיתי את זה. הכל הולך כמתוכנן" קראה הדמות בקול בסלולרי שלה.
"נפלא!" שמעה הדמות את הקול בקו השני. "הם לא ידעו מאיפה זה יגיע אליהם עד שכבר יהיה מאוחר מדיי…"
הדמות התניעה המכונית ונעלמה כלא הייתה.
—

–היום הרביעי, 11:00, בית בני הזוג קורבין–

דלת הבית נפתחה.
"הו, ג'ושי! שלום איש צעיר! כמה טוב לראות אותך, איך גדלת…," אמר איש זקן,
ממושקף ובעל הקרחת שעמד בכניסה "אולגה! בואי תראי מי כאן!".
אישה נמוכה שהולכת על מקל, בעל שיער ארוך וכסוף, הציצה מאחורי האיש "ומי העלם הצעיר?".
"היי!" אמר רב-פקד פרינס. "תכירו, זה הסגן שלי – ספי סנדרס," הציג את ספי בגאווה. "ספי, תכיר את הרב-פקד שלי לשעבר מר קייל קורבין, ואת אשתו אולגה".
"מה אתם מחכים בחוץ? תיכנסו פנימה!" אמרה אולגה ופינתה להם את הדרך.
הם נכנסו והתיישבו על כורסה, קייל התיישב מולם על כורסה אחרת.
"מה אפשר להביא לכם?" שמעו את אולגה מרחוק.
"אני חושב שהעוגיות שלך, והקפה הטוב ביותר שיש לנו, יהיה מתאים מאוד לשיחה הזאת" קרא אליה קייל ואז פנה אליהם.
"אני מניח שלא באתם לכאן כדי לדבר על הא ועל דא. אז אם הפושע, מי שזה יהיה, מסתובב ברגעים אלה חופשי – כדאי שנתחיל כמה שיותר מהר".
הם עדכנו אותו בכל הפרטים שהיו ידועים להם.
"מעניין," אמר קייל. "אתם חושבים שקיים קשר בין המקרים?".
"לא," אמר ג'וש. "אבל באנו בעיקר בגלל המקרה הראשון – הבובות".
"כן, הבובות בקברים," גירד קייל את זקנו הקטנטן "דרך מיוחדת".
"דרך מזעזעת" אמרה אולגה שבדיוק הגיעה למסור את התה והעוגיות, ואז התיישבה על כיסא לידם.
"נתקלת בדבר כזה בעבר, אדוני?" שאל ספי.
"אנא, קרא לי קייל," אמר קייל. "ולא, אבל נתקלתי בדברים דומים".
האחרים עצרו את שתייתם וחיכו לסיפורו במתח.
"בשנת 2015 טיפלתי בתיק של בית יתומים בבריטניה. כל ילדי הגן נעלמו כלא היו באופן פתאומי, כאילו בלעה אותם האדמה.
בתחילת 2016, באיטליה, שכונה שלמה של ביתני עץ ישנים ששימשו למגורי בני מיעוטים נשרפה. השרפה נדלקה באמצע הלילה והתפשטה במהירות. אף אחד לא שרד.
מה שמוזר הוא, שלא היה שום היגיון בשרפה. המקום נבדק על ידי שרותי המדינה שבוע לפני האירוע, ואושר שהמקום יכול לעמוד לאורך זמן רב במקרה של שרפה.
אני זוכר שהיו עוד מקרים מוזרים – אבל לא היו או לא נשארו שום עדים או סימנים. המחלקה החליטה לטייח אותם ודאגה ששום דבר לא יתפרסם. אבל אז יצאתי כבר לגמלאות והעברתי את הטיפול לממלא מקום עד שימצאו מישהו אחר".
"3 חודשים אחרי שפרשת קיבלתי את תפקידך, ואף פעם לא שמעתי על זה. גם לא כאשר הייתי סגן שלך" אמר ג'וש.
"אני מצטער, קיבלתי הוראה מגבוה לא לפרסם את זה לאף אחד, אפילו לא לך," אמר קייל. "ואחרי זה פרשתי בשמחה".
"גם אני שמחה מזה" אמרה אולגה.
"היה לך רעיון לקשר כלשהו?" שאל ספי.
"למען האמת לא. אבל אחד מהעמיתים שלי בחלונות הגבוהים אמר שכל המקרים קשורים אחד לשני – כולם על בסיס סיפורים! כל מקרה מזכיר לו סיפור שונה," הוא בהה באוויר כמנסה להיזכר בעוד פרטים "הוא קרא לתיק 'הכרך החסר'. שם דבילי לטעמי"
"ומה דעתך על התאוריה?" שאל ג'וש?
הוא הפסיק ואז אמר "חשבתי על זה קצת, אבל כשעזבו את זה הנחתי לזה".
"מעניין," אמר ספי "ואתה חושב שהמקרה הזה, העכשווי, קשור לסיפור כלשהו?".
"נשמע כמו 'נקמתו של פלאפי'. סיפור-מחזה של ר.ל סטיין" אמרה אולגה.
קייל הביט באולגה בהערכה.
"פלאפי… הבובה?" תהה ספי?.
"כן, הבובה הטרוריסטית" אמר קייל וחייך.
"לא הייתי ממליצה לקרוא את זה לפני השינה" אמרה אולגה.
ג'וש קם וספי קם אחריו "טוב, תודה" אמר ג'וש. "קייל, עזרת מאוד. נבדוק את הכול. אולגה, עוגיות מעולות! נהניתי מאוד מהביקור".
"גם אני" הוסיף ספי.
"לשירותכם תמיד" הצדיע הזקן וצחק. "להתראות, ובהצלחה".
השניים הגיעו למגרש החנייה "מה אתה חושב, ספי?" שאל ג'וש.
"יותר טוב מכלום".
"קים אחראית על התיקים הישנים. אומר לה לבדוק".
הוא לקח הסלולרי שלו והתקשר. "אין מענה".
"היא יודעת לשמור על עצמה והיא גם ביום חופשי, לא צריך לדאוג" אמר ספי.
'אז למה אני דואג?'

המשך יבוא…