החיים הם לא משחק- הקדמה. (השם הזה הוא זמני, תציעו שמות אחרים)

3 בספטמבר, 1939.

אני ישנתי.. ואז לפתע הפיצוץ העיר אותי.
זה היה אמצע הלילה, ואני שכבתי בשדה, בשדה בו היינו תמיד משחקים.
היינו מעמידים פנים כאילו זאת מלחמה, התחלקנו לשתי קבוצות, ושיחקנו ב'תפוס את הדגל' עם נשקי הצעצוע שלנו.
אני זוכר שפעם אחת.. רובי בן ה-12, הבוגר מבנינו, הביא נשק אמיתי.
הנשק היה של אבא שלו, ואנחנו מיד כולנו התלהבנו.
הרובה היה תת מקלע "סטן", הרובה שהיה לרוב החיילים במדינה שלנו, בריטניה.
מיד ראינו שיש מחסנית בפנים, וישר שאלנו את רובי האם יש בה כדורים.
רובי ענה בחיוב, וקארל בן ה-10 חטף ממנו את הרובה.
הוא בחן אותו, ואז נכנס לעמידת קרב וכיוון את הנשק לעבר העץ הגדול שהיה בשדה.
"היי! תפסיק עם זה!" צעקנו עליו, והוא ענה: "אל תדאגו, אני לא יורה.".
רובי נתן לו דחיפה, וקארל נפל על הרצפה.
"תחזיר לי את זה! אם אבא שלי יגלה שלקחתי את זה הוא יהרוג אותי!" צעק עליו רובי.
קארל קם מן הרצפה, והחל לרוץ בשדה. כשקלטנו שהוא מנסה לברוח, התחלנו לרדוף אחריו.
באיזשהו שלב, קארל, עצר וכיוון לעברנו את הנשק.
"תתרחקו!" הוא צעק, ואנחנו קפאנו במקום.
לא הבנו למה שקארל, חברנו הטוב, יכוון עלינו נשק.
לפתע, נשמע קול נפץ קטן, ולקארל נפלט כדור מן הנשק.
כולנו עצמנו את העיניים. לי לא היה את האומץ לפתוח אותן שוב.
למזלנו הרב, הכדור שנפלט פספס אותנו, אבל זאת לא הנקודה.
חיילים גרמנים באו לנקודה בה היינו.
הם היו המון, אני לא זוכר כמה, אבל יותר מעשרה חיילים זה בטוח.
הם דיברו בגרמנית, בקושי הבנתי משהו, אבל אז, אחד מהם הבחין בנשק שיש לקארל ביד. החייל הוציא נשק, וירה בקארל.
קארל צרח, והדם שלו ניתז על הדשא.. הדשא שכלכך אהבנו לשחק עליו.
כולנו היינו המומים.. הדמעות התחילו לרדת, וכבר הבנתי מה עומד לקרות.
מלחמה.

השדה.. השדה בו האירוע הזה קרה, השדה בו אהבנו לשחק בחיילים, וב'תפוס את הדגל', השדה בו אני שוכב עכשיו ומביט לשמיים.. מריח את העשן, ומבין שהכפר שבו נולדתי וגדלתי, איננו.