הנסיעה הראשונה שלי באוטובוס

כשהייתי קטנה הוריי תמיד רבו מי יסיע ויאסוף אותי מבית הספר, הייתי אז רק בת 8 ולא הייתי בוגרת מספיק לטענתם.
בחלוף שנתיים, הוריי הגיעו למסקנה שאני כבר מסוגלת לנסוע באוטובוס הלוך וחזור לבית הספר, אבא שילם לי על מנוי נסיעות לשנה כך שאני לא אצטרך כל פעם לשלם לנהג על ההסעה ופשוט אוכל לעלות ולנסוע חופשי באוטובוס.
באותו בוקר אבי הסיע אותי לתחנה, נשק לי על הלחי, נתן לי חיבוק והמשיך בנסיעה לעבודה שלו.
כעבור 5 או 10 דקות הגיע האוטובוס, כשנכנסתי הראיתי לנהג את הכרטיס, הוא אישר שאני יכולה לשבת והמשכתי ללכת במעבר, בחרתי לשבת בספסל שבשורה השלישית לפני הסוף כי ידעתי ששם כנראה אנשים לא ישבו (לפחות כך חברים שלי לכיתה אמרו).
האוטובוס היה ריק יחסית, היו רק שלושה נוסעים: אישה זקנה שישבה בספסל הראשון, איש עסקים שישב בספסל הרביעי, ונערה בערך בגיל 17 שישבה כשתי שורות לפניי.

האוטובוס עבר תחנה ועוד תחנה, האישה הזקנה ירדה, איש העסקים ירד ולבסוף גם הנערה ירדה ונשארתי לבד באוטובוס. הנהג שם לב שנשארתי היחידה באוטובוס בא לטובתי וניסה להרגיע אותי, הוא אמר שבית הספר נמצא עוד כמה תחנות וש"הכל בסדר", סמכתי עליו.
בעוד שחיכיתי כבר להגיע ליעדי, האוטובוס עצר בתחנה כלשהי ממנה עלה בחור, נראה כבן 25-30 שלבש בגדים מלוכלכים של אתר בנייה, לפי מראהו הסקתי כי היה הוא פועל בניין.

הבחור שילם לנהג ולאחר שהתמהמה מעט עבר במעבר, לבסוף ניגש והתיישב בספסל שלי, ממש לידי. הוא אמר בטענה כי הוא מעדיף לשבת עם אנשים ולא לבד כי הוא "טיפוס חברותי". הוא לא ממש הרתיע אותי אבל כן הייתה לי הרגשה מוזרה לגביו.

לאחר כדקה שלא דיברנו, הוא פנה אליי ושאל אותי "היי, קוראים לי עומר ולך?", לא ידעתי אם להגיב או לא כי אמא אמרה לי לא לדבר עם זרים, אבל בכל זאת הרגשתי שאני חייבת לענות אז עניתי "אמא אומרת שאסור לי לדבר עם זרים".
הוא חייך ואמר "אבל אנחנו כבר לא זרים, את יודעת את השם שלי עכשיו אני ממש אפגע אם לא יהיה לי הסיכוי להכיר אותך יותר", ובעוד שהוא אומר את זה הוא התקרב, נצמד אליי, עד אשר רגלו נגעה בשלי.

במחשבה שהוא יעזוב אותי במנוחה עניתי "אני עוד מעט צריכה לרדת אז אני יכולה לצאת? אתה פשוט מפריע לי לעבור", הוא בתגובה הסיט את הראש במבט עצבני וזז בשביל שאוכל לעבור, אך פתאום הרגשתי משיכה בחולצה שלי. הוא תפס אותי ואמר לי "את כמו כולן!" ועזב אותי.
לפתע האוטובוס עצר וצעק לי שזו התחנה שלי ושאני צריכה לרדת שם. ירדתי בתחנה וראיתי את האוטובוס חולף על פניי בעוד שבחלון ראיתי את פרצופו של אותו הבחור אשר היה נראה כאילו הוא מלמל משהו, הדבר היחיד שהצלחתי להבין מזה היה "אנחנו עוד ניפגש".

כשחזרתי באותו יום הביתה סיפרתי על מאורעות אותו היום להוריי. הם כמובן מרוב דאגה ערבו את המשטרה. כמה ימים לאחר מכן חזרו אלינו השוטרים בפנים מחויכות וסיפרו כי מצאו את הבחור ושהוא נמצא במעצר כך שאנו יכולים "לחזור לשגרה".
התברר כי הבחור הוא פושע משוחרר שישב בכלא על תקיפה מינית של איזו בחורה, הוא השתחרר שלוש שנים לפני המאורע ומצא משרה כפועל בניין, הבחור נעצר והיום הדבר היחיד שאני יודעת זה שהוא לא יטריד אותי יותר, הוא כבר איננו בין החיים.