הפחד מהמוות, או בעצם מהאהבה?-7
"קומי…נו!!!אין זמן קדימה…סם!!!!!"
סם התעוררה בבהלה והרימה את עיניה למקור הצעקה. עיניה התמלאו פחד למראה ג'יימס העומד מעליה היא החלה לזחול אחורנית אך ג'יימס לא נתן לה את האפשרות. הוא היה נראה רציני מתמיד…
""תקשיבי אין זמן למשחקים תעשי פשוט מה שאומרים לך, אחרת אני יצטרך לנקוט באמצעים לא נעימים אם את מבינה למה אני מתכוון…" הוא אמר וחשף את שיניו. סם הנהנה במהירות לאות כן.
"קומי"
הוא פקד עליה. סם נעמדה וג'יימס החזיק בידה בחוזקה ומשך אותה אחריו בריצה. סם לא עמדה בקצב, היא לא רגילה לרוץ. בטח לא במהירות כזאת. ג'יימס נעצר.
"תקשיבי, אנחנו צריכים למהר. מה הקטע שלך, בחיים לא רצת?"
סם מתנשמת ומתנשפת "בוא.. נגיד …שאני..לא ממש…טובה בספורט.." סם התנשפה בין מילה למילה ידיה נתמכות בברכיה.
"מה אני יעשה איתך"
"!יכולתם להשאיר אותי בבית שלי פשוט"
"היית מתה!"
ג'יימס התקרב אל סם והרים אותה על כתפיו כמו שמרימים ילד קטן ביום העצמאות.
"תחזיקי חזק!"
"לא רגע חכה! מה אתה רוצה לעשות?! ג'יימס!!!"
ג'יימס רץ קדימה במהירות העל-טבעית שסם עדיין לא התרגלה אליה. בעוד הוא רץ סם נאחזת בכול כוחה בכתפיו על מנת לא ליפול. כעבור כמה דקות שבהן ג'יימס ממשיך לרוץ וסם עוצמת את עיניה בחוזקה כנגד הרוח וצורחת קלות לנוכח המהירות המפחידה, התגלה לעיניהם בית אנגלי טיפוסי בעל שלוש קומות (באנגליה קוראים לזה שתי קומות). חוץ מזה שהוא היה ממוקם בקצה היער הכול היה רגיל.
בית גדול בצבעים מעורבים של כתום עדין ושמנת צבועים עליו, גג רעפים אדום-חום, וילונות על רוב החלונות, גינה ענקים ומטופחת שתחומה בגדר מסביב לבית הענק שבקצה היער.
ג'יימס הוריד את סם מכתפיו במהירות בשנייה שהגיעו לפתח הבית, מה שגרם לה כמעט ליפול
"היי תיזהר טיפה!" היא צעקה לעברו.
"שקט.. אני לא רוצה לשמוע אותך" הוא סינן לעברה בעודו מחפש את המפתח בכיסו ולסירוגין דופק בחוזקה על הדלת
"כריס! ג'וש! תפתחו את הדלת! כריס?! ג'וש?! חבר'ה תפתחו!!"
"לא נראה לי שיש שם מישהו אולי תפסיק לדפוק כמו משוגע הלכו לי האוזניים" סם התלוננה. ג'יימס הסתובב אליה והצמיד אותה לקיר שבצד השמאלי לדלת "אמרתי לך שקט!" באותו רגע הגיע צלצול מהפלאפון של ג'יימס המבשר על הודעה חדשה ג'יימס עזב באותו רגע את סם שעצרה את נשימה וכעת יכלה לשחרר אותה. והוציא את האייפון השחור שלו מהכיס. לקח לו שתי שניות להגיע לשיא חדש של עצבים מהשנייה שהוא קרא את ההודעה "לעזאזל לעזאזל ועוד פעם לעזאזל!" הוא בעט ברגלו בקיר ותפס בשתי ידיו את ראשו והתיישב על המדרגות המובילות לדלת הכניסה וקבר את ראשו בין רגליו מתוסכל הוא החל לקלל לעצמו ולתת מכות קטנות לרצפת הבטון.
סם שהביטה בו מן הצד הבינה שמשהו קרה…
הייתי משותקת ג'יימס הפחיד אותי בהתנהגות הזאת שלו הוא התנהג כמו משוגע הסתכלתי עליו מהצד אחרי שלוש דקות שהוא נרגע קצת מהכעס שמעתי אותו ממלמל משהו לעצמו.
"זה הכול בגללי… זה קרה באשמתי… איך יכולתי לתת לזה לקרות? אם רק הייתי מגיע מוקדם יותר שום דבר לא היה קורה"
הוא הניע את ראשו שעדיין היה מושפל לצדדים התקדמתי לעברו לאט והתיישבתי לידו על המדרגה. הנחתי את ידי השמאלית על גבו בעדינות, בחשש שהוא לא יתפרץ עליי פתאום.
"-ג'יימ"
"לא. פשוט לא" הוא קטע אותי מרים את ראשו מעלה ומסתכל ישר בעיניי "אני צריך שתעזרי לי"
הבטתי בו במבט מלא הבנה והנהנתי קלות "אני יעזור לך… אבל בתנאי שתחזיר אותי לבית שלי מיד אחרי שזה יגמר" אמרתי בפשטות לא יודעת מאיפה צץ האומץ הזה פתאום. הוא הביט בי ארוכות. חושב. "בסדר,אני יחזיר אותך לבית שלך אחרי זה. אבל עכשיו את עוזרת לי ועושה מה שאני אומר לך" הוא אמר "בסדר, סגרנו"
אבל ג'יימס לא יעמוד בהבטחה שלו.. הוא מנצל אותה לעצמו, רק לעצמו.
תגובות (5)
וואי סופסוף ! תמשיכי (:
תמשיכיייייי
את כותבת יפה(: ואני מתה על הסיפור הזה אבל לפעמיים זה נראה שאת כותבת כמו במחזה( תאמיני לי אני קראתי מלא מחזות שהייתי בחוג דרמה וכתבתי אחד קצר גם)
פשוט כאליו זה מתחלף בין העתיד להווה (: אבל את כותבת יפה(:
תמשייכי .0ף
המשכתי בננות