הרובה פרק 2 – "הירייה"

בעודה צועדת, פושע אלמוני פרץ מבין הבתים העלובים והפיל אותה. הוא תכנן לעשות בה את רצונותיו, שזה אחד החסרונות בהתגוררות בשכונת פשע. היא לא צרחה ולא נכנסה לפאניקה. היא הוציאה בשקט את הרובה מתיקה וירתה בו. היא לא מצמצה בתגובה. היא קמה, מנערת את בגדיה מאבק הרחוב, וצועדת במהירות ליציאה לרחוב הראשי. אנבל השאירה מאחור גופה של פושע, שהמשטרה עוד לא הצליחה לתפוס. היא בחנה את הרובה, בדממה. היא הייתה לחלוטין בהלם ממה שקרה, אך לא הראתה שום סימן ורמז לכך. היא מעולם לא הרגה בן אדם. אבל תמיד יש פעם ראשונה. לפתע ההבנה חילחלה לתודעתה – היא לא יודעת מאיפה להתחיל, אין לה שום רמז או סימן שקשור להעלמותם של הורייה. היא החליטה לפנות לכיוון רחובו של מר סלבי, כי היא ידעה שהוא הכיר את כל סודותיהם של הורייה. הוא היה כמו אח לנפש בשבילם. היא גם אהבה אותו. הוא היה איש עב כרס ועשיר. עד לא מזמן. כמעט כל רכושו נגנב. אנבל צילצלה בפעמון הדלת לביתו של מר סלבי. בהתחלה, אף תשובה לא נשמעה. לאחר מספר דקות של המתנה דמומה הוא פתח לבסוף את דלתו.
"הו! אנבל! כמה טוב לראותך! את יודעת שלא נפגשנו מאז שהיית בת שבע? ואני חשבתי שאת כבר לא בין החיים… לא משנה. כמה גדלת! את יפיפיה אמיתית! כמו אמא שלך!" אמר מר סלבי.
"תודה, גם טוב לראותך, כמובן מר סלבי."
"את יכולה לקרוא לי רונלד. או רון בקיצור. בכל מקרה, תכנסי, אני אשמח לדבר איתך!"
מר סלבי היה ידוע כאיש של סימני קריאה. הוא היה מאוד קולני ורעשן.. ניגוד מוחלט לאנבל.
היא התיישבה על ספת המשי האדומה בטרקלין ואמרה " אני רוצה לדבר איתך על הוריי. זה הרבה זמן שאני רוצה לדעת טוב יותר על היעלמותם." היא פנתה אליו בטון רציני ובפנים נוקשות.
באותו הרגע, חיוכו הקבוע של מר סלבי ירד מפניו, וחיוורון פשט עליהן. נוקשות פשטה בגופו, הוא נשען לאחור ונאנח.