זה סוד – פרק 13

"אבל המורה, למה ככה?" שאל מייק, מרחם על איטה. המורה לא ענתה, אך בעיניה ניכר ניצוץ של חרטה, כאילו ידעה שלא עשתה את הדבר הנכון.
-מחוץ לכיתה-
איטה פנתה ישר לחדר המנהלת, מבלי לחכות לחברותיה כלל.
"איטה חכי!"
"איטה, אל תבכי,"
"איטה אנחנו נבוא איתך!!!" היא הבליגה הכל. היא רצתה לצאת מפה. היא הרגישה שכול השמחה יוצאת ממנה. שמדבר שולי זה הופך מרגע לרגע לדבר יותר ויותר גדול. גדול עליה. היא התפרצה לחדר המנהלת בדמעות.
"מה קרה?" שאלה המנהלת בפליאה.
"מי זה האלכס הזה? למה המורים מתייחסים אליו כמו אל אליל?" מלמלה איטה מבעד לדמעות, והתיישבה על כיסא מול המנהלת. ארבעת הבנות השיגו אותה, אך המנהלת סימנה להן להישאר מחוץ לדלת.
"התלמיד החדש?" שאלה המנהלת בפנים מודאגות במקצת.
"אלא מי עוד?! מי עוד?!" התפרצה איטה, ושילבה ידיה חזרה.
"תקשיבי, הפעם לא אעשה לך כלום… אבל בבקשה תנסו להסתדר בסדר?" מלמלה המנהלת. איטה הסתכלה עליה במבט מופתע דרך הדמעות.
"מה?"
"אני…" אך המנהלת לא הספיקה לסיים את המשפט. איטה ברחה מהחדר, ולא נתנה לחברותיה או למנהלת להגיד דבר אחד נוסף. היא רצה לחדר. היא רצתה ללכת הביתה. שום דבר כבר לא נראה לה חשוב, היא רצתה כבר לחזור הביתה, היא לא רצתה להיות בפנימייה הזאת יותר. היא חשבה מה יהיה בהמשך? חבורת שלי יעזבו אותי? יציקו לי? מה? אני חיה בסרט, אני צריכה ללכת הביתה!!!! היא ישבה ובכתה, וכשחברותיה נכנסו לנחם אותה, היא לא נענתה להן.
"נו באמת איטה, אל תהיי כל כך דרמטית!!!" אמרה לה אילנה. עדן ופלומה העיפו לעברה מבט של "תשתקי כבר,"
"לא נו באמת, לא צריך להיות בדיכאון בגלל זה, זה הגזמה,"
איטה הסתכלה על אילנה כאילו היא נפלה מהירח. דמעותיה התחזקו.