כלואה2- פרק 20.

"הגענו" לוקאס בלם את האוטו.
פתאום כפות רגליי התחילו לרעוד והרעד עלה במעלה רגליי. הוא התפשט בכול גופי.
"מרי" הניח לוקאס את ידו על ברכי החשופה וקטע את כל מחשבותיי על הפחד. "כן?" הסתכלתי עליו כשפניי מבוהלות, ראו עליי. "את לא חייבת" הוא אמר בנחמדות, יודע כמוני שאני כן.
"אני כן" אמרתי "ואתה יודע את זה" כאילו סוג של כעסתי עליו אבל זה לא באמת עליו זה על המצב שאני נמצאת בו.
"בהתחלה הכול יהיה לך חדש אבל לאט לאט תתרגלי" הוא אמר. הוא ניסה להיות נחמד. הוא ניסה לתמוך אבל יש מקרים כאלה שאין דרך לתמוך בהם והמקרה הזה, הוא אחד מהם.
"אני שונאת את זה" צעקתי בקושי "ואני?" הוא החזיר בצעקה "את חושבת שאני אוהב את זה?" הצעקה שלו השאירה אחריה דממה. זה שבר את שנינו.
הוא הוריד את ידו מברכי ורומם אותה אליי, מציע לי אותה. "את באה?" הסתכלתי על כף ידו, יודעת שאחרי שאצא מהרכב, לא תהיה לי דרך חזרה. החיים שלי לא היו ולא יהיו שקטים עוד לעולם.
הנחתי את ידי על כף ידו והוא נשק את גב ידי "אני אהיה איתך" הוא אמר בעודו מרים את מבטו אליי "תמיד" הוא מלמל.
הוא יצא מהרכב ואני בעקבותיו. מנסה לנער את הפחד והחשש ממני.
הוא הקיף את הרכב והגיע עד אליי "בואי" הוא השיט את ידי ואני צעדתי בעקבותיו.
***
נכנסו אל בניין הארגון, זה היה הרבה יותר מושקע מהתקופה שלי.
הקירות היו לבנים, הייתה להם מכונת קפה, חדרים שהיו נראים די מפוארים, ממה שהצלחתי להבחין מדלת אחת פתוחה. אבל דבר אחד לא השתנה, השקט המצמרר שאתה נכנס לארגון.
תחושת הלחץ שמתלווה אליי ומרגיש כאילו היא דבוקה לך לרגל.
"בואי" הוא משך את ידי וצעד איתי במסדרון הקצר.
בסופו הוא פתח את הדלת ונכנסנו, האישה שישבה על הכיסא נעמדה. היא נראתה מבוהלת כשפנייה ראו את פניי. שיערה היה חום וגלי. היא אספה אותו בקוקו הדוק ולא פספסה אפילו שיערה אחת שתהיה נוגדת לאחרות. עיניה היו חומות אך גדולות ובולטות בפנייה. בלעתי את הרוק ורציתי לומר את שמי. חוששני שזה מיותר.
"את…" היא התחילה ופניה היו נראות כאילו ראתה מפלצת "מ.." היא התחילה בהבהרה הראשונה של שמי ואני כבר המשכתי אותה "מרי" אמרתי בחיוך. חשבתי שאולי החיוך יעזור לי עם הפחד ולא טעיתי.
התקרבתי אליה "למה היא באה?" היא הפנתה מבטה ללוקאס שהיה מאחורי אחרי שני הצעדים שעשיתי לעברה "היא מצטרפת" הוא אמר בחיוך והיא חייכה אליו גם.
"באמת?" פרצופה היה בהלם. היא התקרבה אליי והשיטה את ידה "אוליביה" היא חייכה וחשפה את שנייה שהיו נראות כאילו היא יצאה עכשיו מפרסומת למשחת שיניים. "את יכולה לקרוא לי "אולי" חיוכה לא ירד מפניה ואפילו הרגשתי מתח באוויר שממש בא לה לחבק אותי.
"הודעת לכריס?" היא הסיטה את נושא השיחה ללוקאס "לא" הוא נבהל מעצמו על כך.
"בואי" הוא אמר לי וצעדתי בעקבותיו בעוד נפנפתי את ידי לאוליביה וסימנתי לה על יציאתי מהחדר.
"לאן הולכים?" לחשתי ללוקאס שצעד במסדרונות "לכריס" עשיתי פרצוף שאומר 'אוקיי ולמה נראה לך שאני יודעת מי זה?' אבל הוא לא ראה את זה כי לא הסתכלנו אחד על השנייה במהלך ההליכה "ומי זה?" שאלתי כי הבחנתי שהוא אינו שם לב לפרצוף. "המפקד" הוא אמר וישר הבנתי שהוא כמו מייקל שהיה בשבילי.
"חמודה אוליביה" אמרתי בעוד הוא פותח דלתות ואנחנו עוברים ממסדרונות למסדרונות "אל תבני על זה" הוא לחש ופתח את הדלת.
"כריס" הוא אמר וכריס הסתובב. גופו היה מנופח ושעון הכסף שלו היה בולט בידו החלקה משיערות. שיערו חום בהיר קצוץ בקושי הבחנתי בצבעו. דבר אחד היה על פניו שבלט יותר מכל וזאת הצלקת מעל עין ימין שבאה באלכסון.
הוא התקרב אליי ומבטו היה בדיוק כמו של אוליביה כשהיא ראתה אותי.
"אני שמח שעשית את הבחירה הנכונה" הוא אמר וירה במבטי כמו חץ. העיניים שלי ניסו לתקוף כל הזמן וזה יצר כמו מלחמת מבטים. "גם אני" עשיתי עצמי מרוצה מכל השינוי הזה של החיים שלי.
"מעכשיו הכול יהיה יותר טוב" הוא אמר בקול הצרוד שלו, שאם לא הייתי מוכנה לזה נפשית בטוח הייתי נרתעת. "כי מעכשיו לא תנסה לרצוח אותי בלילות" הבהרתי מדוע יהיה טוב ומבטו חייך אליי וגם שפתיו התרוממו קצת "רכשת הומור בשנים האחרונות" הסתכלתי עליו במבט רציני ושידרתי אותו כמה שיכולתי "כן וגם בטחון עצמי" הוא הנהן אליי והוסיף "יופי. זה חשוב" הרגיש לי שהשיחה לא מתקדמת לשום מקום בייחוד בגלל השקט שהשתלט.
"באזעקה הבאה נפגש במועדון ונכיר לך את כולם" חייכתי אליו בחיוך ציני שמראה לו כאילו אני מרוצה מכל זה. יצאתי מהחדר שלו מבלי לחכות למשפט או מילה שמסכמים את השיחה ולוקאס יצא כמה דקות בעקבותיי והספיק אותי בגלל הריצה הקלה שצעד לעברי.
"בואי אראה לך את החדר שלך" הוא נדנד מול פניי מפתח שחור שאליו היה מחובר פלסטיק שחור עם חריטה בלבן "10" תפסתי את המפתח והלכתי בעקבות לוקאס.
***
"בהצלחה" הוא פתח את הדלת בהנאה כזו ואני לא הצלחתי ליהנות מזה. אפילו לא קצת.
בחנתי את החדר. הקירות היו צבועים בלבן. במרכז החדר הייתה מיטה זוגית ועליה מצעים לבנים. שולחן קטן ופינתי עם שתי כיסאות. ארון בגדים משמאל למיטה. בצד היה חדר קטן. תיארתי לעצמי ששמה המקלחת והשירותים.
"ממש לא התגעגעתי" מלמלתי בעודי צועדת לעבר המיטה ונזרקת עליה על הגב כשרגליי על הקרקע.
לוקאס סגר את הדלת ונכנס אל החדר. הוא התיישב לידי "את סתם מגזימה" רוממתי את גופי והתיישבתי "יש לי ילד" פתאום נזכרתי באנדי והפחד חזר לתקוף "אז למה לא ברחת?"
הסתכלתי עליו. שואלת את עצמי את אותה שאלה. מתה להגיד לו 'כי משהו מרגיש לי מוזר' אבל מפחדת שהוא יחשוב שאני משהו מוזר.
"אה?" הוא הוסיף כשהבחין בכך שאני לא איתו. "כי.." התחלתי וקולי נקטע. חושבת בראשי האם לומר לו את כוונותיי לגבי הקינג? האם לשתף? האם לסמוך עליו?
"אני מרגישה שזה נכון" עניתי. כנראה שהחיים שלי לימדו אותי לסמוך רק עצמי. הם לימדו אותי שאין מישהו שאי פעם ירצה בטובתי. יש משפחה ויש חברים. אי אפשר לערבב ביניהם.
"תגיד" התחלתי לנסות להסיט את השיחה הלא מתקדמת לשום מקום הזאת. הוא הרים גבותיו וסימן לי להמשיך.
"מה עם הקינג הזה?" עושה עצמי שואלת באקראיות "הוא יהיה בשיחת פתיחה שלי?" לוקאס רומם שפתיו והניד ראשו "אנחנו בקושי רואים אותו" ניכר על פניו שהוא חושב על כך "הוא לא בא לקריאת משימה" הוא עיוות פניו "כריס מסביר לו את המשימה בנפרד, רק שצריך אותו כמובן" הנהנתי לעברו. חושבת מה כל הקטע? אז הוא לגמרי לבדו.
"יותר מתאים לו זאב מקינג" גבותיי התכווצו "למה?" שאלתי.
"מתבודד כזה" עיניי הסתכלו על הכול רק לא על עיניו של לוקאס, חושבת מה לעשות.
הסיכוי שלי להיפגש שוב עם הקינג הזה או הזאב, מי שזה לא יהיה, כמעט אפסי.