כלואה2- פרק 34.

"מה אתה עושה פה?" שאלתי בגמגום. היד רעדה לי והסכין כמעט החליקה מידי.
"שאלתי אותך שאלה" הוא אמר בקול צרוד והתקרב אליי. "גם אני" כולי הייתי מלאה בביטחון. אני חושבת שזה בגלל שפשוט הייתי המומה.
הוא תפס את ידי שהחזיקה את הסכין ושלף אותה מידי וחיפש עליה את החריטה. כשהיא התגלה לפניו הוא אמר "זאת הסכין שלי" הנהנתי "מאיפה אתה יודע שזה שלך?" הוא הרים מבטו אליי מהסכין ולא אמר מילה. התקרבתי אליו עוד קצת "אתה זוכר אותי נכון?" הוא הסתכל על שפתיי. לסתו זזה מבחוץ אבל הוא עצמו שתק. "אתה שיקרת לי?" כל השאלות ששאלתי, שום דבר לא גרם לו לספק לי תשובה.
"כנראה שאני לא היחיד" הוא דחף את דף הנייר ללבי ויצא מהחדר.
הידיים שלי רעדו, כל גופי רעד. הוא נתן לי תחושה שהוא זוכר, ממה שהבנתי.
נגררתי עם כל גופי על הקיר והתיישבתי על הרצפה. לא הצלחתי לבכות מרוב שהייתי המומה מהסיטואציה. הוא השאיר אחריו שובל של שאלות ופחדים שלא הצלחתי להתגבר עליהם לבד.
אני לא מאמינה שזה מה שעובר בראשי עכשיו, הלוואי שפשוט לא הייתי מגלה שהוא חי.
הייתי מתאבלת עד סוף יומי אבל לפחות לא מתייסרת עד שלבי פשוט יקרע לחתיכות.
"מרי" ראשו של לוקאס בצבץ מהדלת "מה את יושבת? צריך ללכת" הוא הרים קולו והתיישב בישיבת צפרדע "מרי" הוא ניסה לגרום לי להסתכל עליו. מבטי היה טמון היטב ברצפה.
הרמתי ראשי לאט "מה יש לך?" הוא הסתכל עליי מבוהל "את נראית חיוורת" הוא העביר יד רכה על מצחי.
"תיקח אותי מפה" רעדתי בקולי "אני רוצה ללכת לוקאס" הוא הסתכל עליי בחוסר הבנה מוחלט. הוא לא הבין מה גרם לי להתנהגות הזאת. הייתי חלשה מידי כדי להסביר, הייתי שבורה ומרוסקת, מכל הבחינות.
"אני רוצה למות לוקאס" הסתכלתי בעיניו והוא נרתע ממבטי ומהרצינות שדבריי שידרו "פשוט למות" צנחתי לזרועותיו לחיבוק ולא בכיתי. פשוט כול כולי רעדתי. הוא חיבק אותי בחזרה.
"אני אעזור לך" הוא מלמל לאוזניי "אני הבטחתי ואני אעזור". הדבר היחיד שהרגיע אותי בתוך כל מערבולת הרגשות הזאת היו המילים של לוקאס. הדאגה והעזרה שהפגין כלפיי.
עצמתי עיניי בחוזקה בעודי מחבקת אותו, משתדלת לשכוח מהמציאות שלי.
"עכשיו" לחשתי ואני חושבת שהוא בקושי שמע "אני לא מסוגלת לרצוח עכשיו" זה לא שפעמים אחרות הייתי מסוגלת כן?
הוא השתחרר מהחיבוק שלי ונעמד, הוא השיט לעברי את ידו במטרה לעזור גם לי לקום.
נתתי בו את הביטחון והנחתי ידי. הוא עזר לי לקום. נשמתי לרווחה וחיכיתי למה שלוקאס יגיד כי ראיתי שעומד לו משהו על קצה הלשון.
"בואי" הוא התחיל והיה ניכר שימשיך "ניסע ביחד לדמי, אני ארצח בשבילך" הוא אמר וכבר הרגשתי שאבן אחת מכל האבנים שיש לי בלב ירדה. "ומשם אני אקח אותך לאנדי" ואז עוד אחת ירדה. חיוך קטן ובעל משמעות רבה בשבילי וגם בשביל לוקאס שחייך אחרי הופיע.
"תודה" תפסתי את שתי ידיו "אין לך מושג כמה אני מעריכה זאת" הוא לא הוריד את החיוך.
"אני רק מפחד מדבר אחד" החיוכים שלי ושלו ירדו בעת אמירת המשפט. "הארגון לא ירפה ממך ואת יודעת את זה" הוא הסתכל עליי וכאב לי על דבר אחד, על כך שהוא צודק.
"אתה צודק" גלגלתי עיניי, מתעקשת לא להתמודד עם המציאות. "מרוב שאני רוצה ללכת מפה כל-כך אני לא חושבת על הדברים האלה" אמרתי "אני פשוט רוצה לראות את אנדי ולחבק אותו" הרצתי תמונה של אנדי בראש "ולשכוח מהעולם המחורבן הזה". הוא הניח ידו על כתפי וליטף את ידי לאורכה. "אני איתך מרי" הביטחון שהוא נתן לי היה הדבר היחידי שהיה לי ברגעים האלה.
***
"תחכי לי פה ואל תזוזי" אמר לוקאס בעוד הגענו לבניין של דמי ואליסה.
הנהנתי לעברו והנחתי ידי על ברכו ובלי מילים אמרתי לו בהצלחה. הוא חייך ויצא.
עקבתי אחר צעדיו וחיכיתי בעודי מקשיבה ברדיו.
חשבתי על כל הדברים שקרו, זה הזמן היחיד שהיה לי מאז שהם קרו.
חשבתי על זה שכנראה נתתי באנדרס יותר מידי אמון. בכל זאת, הוא לא האנדרס שהכרתי. עברו שנים מאז. כנראה שהוא פשוט השתנה או לא רוצה אותי. אני חייבת ללמוד לקבל את זה.
חשבתי על מה שאעשה עם אנדי, האם אומר לו את האמת על אבא שלו או שפשוט אתחמק מכך.
חשבתי על איך החיים שלי יראו עם אנדי עכשיו שזה יהיה לגמרי רק אני והוא, לבדינו.
יצא לי גם לחשוב על לוקאס. הוא באמת טוב איתי ואני זלזלתי בו ולא האמנתי בו.
הייתי כל-כך בהלם שיצא לי משהו טוב שאפילו גרמתי לו להתרחק ממני. רדפתי אחרי אדם שלא רצה בי, כמו מטומטמת. הוא דחה אותי ובכל זאת המשכתי. אני מאוכזבת מעצמי.
"זהו" נכנס לוקאס לרכב ומיד נתן גז.
"איך היה?" שאלתי בזמן הנסיעה "קל מהרגיל" הוא הסתכל על הכביש ולא עליי.
"את מוכנה?" הוא שאל "את מוכנה לראות את אנדי?" נתתי נשימה מלאה באוויר וניסיתי להקל על הלחץ שאני חשה ברגעים אלו ממש. "האמת, אני ממש לחוצה כאילו לא ראיתי אותו שנים" הוא העביר מבט חטוף עליי וחזר לכביש "אל תגזימי מרי בסך הכול חודש" חייכתי בהבנה "אתה לא מבין מה אנדי בשבילי" הוא חייך גם כן והעביר בי מבט נוסף "יכול להיות שאת צודקת".
אחרי כמה דקות הגענו לבית של אנה והוא עצר את הרכב.
"רוצה שאני אכנס איתך?" הוא שאל והנדתי ראשי "עשית מספיק" עצרתי אותו "וחוץ מזה אני צריכה לעשות את זה לבדי" הוא הנהן בהבנה ובחיוב.
"תודה" הסתכלתי עליו בחיוך "לאן את מתכוונת ללכת מכאן?" הוא שאל בהתעניינות. הנדתי ראשי "אין לי מושג" העברתי ידי על הפנים בחוזקה "נמאס לי מהחיים האלה".
"היי" הוא הוריד את הידיים שלי מפניי "את לא לבד" הוא הרגיע "אני איתך" זה ריגש אותי. כי הוא לא רק אמר את זה, באמת הרגשתי לא לבד.
התקרבתי אליו ואפנו התנגשו. הנחתי שפתיי על שפתיו.
"תודה" לחשתי כשפתינו נוגעות-לא נוגעות. נישקתי אותו בערך כדקה. הוא בקושי השתתף בנשיקה, כנראה שהוא היה בהלם. "תבוא לבקר" אמרתי ויצאתי מהרכב. "שלא יהיה לך ספק" הוא חייך אליי "אני עוד אצטרף אלייך" חייכתי אליו בחזרה וסגרתי את דלת הרכב. מסרתי לו נשיקה באוויר והוא נסע.
הלכתי בשביל ביתה של אנה עד שהגעתי לדלת.
דפקתי שלוש דפיקות, הנחתי את התיק על הרצפה וחיכיתי בסבלנות.
הדלת נפתחה.
"אנדי" אמרתי בהתלהבות.
הוא לא היה נראה מתלהב בכלל, אפילו נראה שהוא כועס עליי. מאוד.