כלואה2- פרק 38.

אנדרס השתחרר ממנו ונכנס בחזרה לחדרי כשידו בוערת ומלאה בדם ששייך לכריס, אני חושבת.
הסתכלתי על כריס שהיה שרוע על הרצפה. לוקאס הסתכל עליי במבט חטוף ואז ירד בישיבת צפרדע לעבר כריס "כריס?" הוא נתן לו מכה חלשה על הלחי על מנת לעורר אותו אבל זה לא עזר.
הלכתי לעבר אנדרס שהתהלך בחדר מרוב שאינו ידע מה לעשות.
"למה עשית את זה?" קטעתי את הליכתו. הוא עצר והסתכל עליי. ואז המשיך לבחון את ידו שהייתה אדומה וכאובה.
הוא הסתכל עליי בחיוך לעג "את צוחקת נכון?" הוא העביר מבט לעבר היד והיישר מבט אליי בחזרה.
פתאום לבי חדל מלדפוק במהירות אחרי הסצנה הכואבת שאירעה ונזכרתי מדוע אנדרס עשה זאת.
זה היה בדיוק אחרי שאמרתי לו שאיימו על אנדי, האם זוהי הסיבה שאנדרס נהפך לחמום מוח בשניות? "זה בגללו?" התקרבתי לעברו מעט. הוא נרתע מקרבתי והוריד ידו שהייתה העיסוק האחרון שלו. הוא הקשיח לסתו ויכולתי לקרוא מחשבותיו, כרגע הוא חושב האם לחשוף את עצמו בפניי או שלא.
שיעולים רבים שהגיעו מפתח הדלת הסבו את תשומת לבנו וגרמו לי להסתובב, שהייתי עם הגב לעבר הדלת. זה היה כריס שהתחיל להשתעל. הלכתי לעברו ואילו אנדרס הלך להתיישב על מיטתי ולחקור עוד קצת את ידו.
"כריס אתה בסדר?" ירדתי גם אני אליו בישיבת צפרדע על יד לוקאס. השיעול שלו פלט המון דם, כבר חשבתי שקרה משהו הרבה יותר גרוע.
"בוא" ניסה לרומם אותו לוקאס "בוא אני אקח אותך לאדי" הסתכלתי על לוקאס במבט חוקר "הוא גם רופא" הוא מיד ענה כשהבין שהסתבכתי.
כריס התרומם בעוד כל שנייה הוא משתעל על היד שלו דם.
הם הלכו במסדרון כשגופו של כריס כולו שעון על לוקאס.
המשכתי להסתכל עליהם בעודם לאט לאט מתרחקים.
נכנסתי בחזרה לחדר וסגרתי את הדלת. אנדרס הרים מבטו אליי.
"תראה" התחלתי. רציתי להבהיר לו הכול, מהתחלה. מבטו היה מפוקס על כל דבר, חוץ מעליי.
"באתי לארגון הזה" הרמתי קולי בשביל שיתייחס אליי וכך היה "במטרה אחת" הדגשתי.
"לפני שרציתי להחזיר אותך אליי" השפלתי מבטי "רציתי להחזיר את האבא של הילד שלי".
אנדרס התרומם מהמיטה ועמד מולי, מחכה שאמשיך.
"רציתי שיהיו לו חיים של ילד בגילו" הסתכלתי על עיניו בקפידה "ויותר מזה, רציתי לדעת שאתה בחיים".
הוא בלע את רוקו שעבר במורד כל גרונו והיה ניתן להבחין זאת בקלות. הוא בא לפתוח את פיו וסגר אותו במהרה, חושב האם לומר לי או לא. אין לי מושג מה מונע ממנו להיות גלוי איתי.
"אנדרס, אני רק רוצה שנהיה פתוחים אחד עם השני" אמרתי בנחמדות. מנסה לחשוף אותו בעדינות רבה.
"הוא יודע עליי?" הוא שאל ברעד, יודע שהוא מדבר על הבן שלו. הנהנתי בקלות "כן" הוספתי "אמרתי לו שיש לך חיים משלך עכשיו". על פניו של אנדרס נראה מבט עצוב.
"רק תתני לי לעזור לכם לברוח" חקרתי את מבטו שאמר זאת. במשפט הזה אנדרס אומר לי בעצם שדרכינו נפרדות לתמיד, הוא יעזור לי ולאנדי לברוח ומשם, אני ממשיכה בחיים שהיו לי לפני אך הפעם עם ידיעה כואבת הרבה יותר. אנדרס בחיים. והוא לא שלי. ואנדי עדיין חסר אבא.
הנהנתי "תודה" הוספתי בעצב.
הוא התקרב אליי בצעדים זעירים והסתכל עליי. הוא הניח ידו על צווארי ודחף אותה לעורפי.
עצמתי עיניי והתענגתי על מגעו החם והמרגיע. ידעתי שלא יהיו עוד כאלה. ידעתי שזהו רגע בלתי נשכח. רגע שייזכר בלבי לעד.
"אני מעריך אותך" הוא לחש קרוב לאוזני ואז החזיר מבטו "על שגידלת אותו".
הוא נשק בעדינות ללחי שלי, שהייתה כולה חשופה עברו.
הוא התנתק ממני ובא ללכת.
פקחתי עיניי והתאכזבתי מהמציאות שלי. מהזמן שבזבזתי.
"ותישאר פה כל החיים שלך?" שאלתי וזה גרם להליכתו להיפסק. הסתובבתי אליו.
הוא הסתובב גם כן. "אני אחשוב על משהו" הוא אמר ברפרוף.
"אתה לא רוצה להכיר אותו?" הוא הסתכל על פניי מוטרד, כאילו שזה עבר בראשו כבר יותר מפעם אחת.
הוא נד בראשו "לא" הוא הסתכל עליי "אני לא רוצה לפגוע בו" הוא הוסיף.
"למה שתפגע?" שאלתי בפליאה "כי אני לא מתכוון להישאר" הוא הסתובב והתקדם לעבר הדלת.
כשהגיע והניח ידו על הידית הוא עצר. הוא הסתובב "אני.." קולו נשבר "אני אשמח אם כן תספרי לי עליו קצת". הרגשתי דרכו איך לבו נקרע לשניים, הוא חצוי בין החלטות. אני מרגישה את זה דרך הגוף שלו והמבט שלו.
חייכתי חיוך קטן והתיישבתי על הספה. חיכיתי שאנדרס יצטרף אליי.
אחרי שהוא התיישב אמרתי "מה אתה רוצה לדעת?" שאלתי, מחכה כבר לשפוך את כל המידע שיש לי.
"תתחילי באיך קוראים לו" הסתכלתי עליו במבוכה, הוא אפילו לא יודע איך קוראים לבן שלו.
"אנדי" הוא כיווץ גבותיו "כן" הוספתי "בגללך" נתתי את הפירוט כשהבין ששמותיהם דומים.
"יש לו שיער שחור" העברתי מבט מהיר בשיערו של אנדרס "כמו שלך".
"אנחנו דומים?" הוא שאל, מרותק כל-כך לשיחה, לא חשבתי אי פעם בחיים שאשב עם אנדרס ואתאר לו איך הבן שלו נראה. הנהנתי ללא כל ספק "מאוד" הוספתי למען האמינות.
"אתם גם מתנהגים אותו דבר" פיו של אנדרס נפתח למחצה.
"אוי!" אמרתי כשנזכרתי "היה לו יום הולדת לפני שבוע ולא קניתי לו כלום" אנדרס הסתכל עליי והעלה חיוך קטן שהייתי ממש צריכה להתאמץ על מנת למצוא אותו.
"הוא רצה את הכדור הזה מעור שראינו בחנות" הנחתי ידיי על פניי, מאוכזבת מעצמי ששכחתי.
"כדור?" אמר אנדרס "איזה כדור עכשיו?".
"כדורסל" הורדתי ידיי מהפנים "הוא שחקן מצטיין בנבחרת בתי הספר" אמרתי בגאווה.
אנדרס חייך הפעם חיוך רחב. כאילו שהרוויח עכשיו מיליונים במשפט הזה.
"למה אתה מחייך?" שאלתי "סתם" הוא ענה באדישות ונעמד. "בואי" הוא נתן ידו על מנת שאתרומם. "לאן?" שאלתי בפליאה. "כריס מתעסק עכשיו בפצעים שלו, זה הזמן הכי טוב לברוח".
חשבתי על זה במשך מספר שניות בודדות ואז הנחתי את ידי על שלו והתרוממתי.
"אני צריכה שתיקח אותי לבית ההוא" אמרתי בעוד אני מארגנת חפציי שבקושי הספיק להתפזר "אנדי שם" הוא הנהן ועזר לי להרים דבריי.
***
"טוב" אמרתי מנסה שהפרידה תהיה הרבה יותר קלה.
אנדרס הניח ידו על ברכי באהדה "תשמרי על עצמך" הוא לחש "ועליו" הוא הוסיף.
הנהנתי "כמו שעשיתי כל החיים" פתחתי את דלת הרכב ויצאתי.
רציתי להתפרץ בבכי, להתחנן על נפשי שאנדרס יחזור אליי, אבל הכול היה חסר סיכוי עוד ממזמן.
הלכתי בשביל ביתה של אנה במהירות, מחכה רק לרגע שאחבק את אנדי.
לא רציתי להסתובב ולראות אם אנדרס הלך כי זה רק יכאיב לי יותר.
פתחתי את דלת ביתה בסערה "אנדי" צעקתי. הוא ירד במדרגות במהירות ובפחד "אימא" הוא רץ אליי וחיבק אותי.
"קדימה תארגן את כל הדברים שלך חייבים ללכת מהר!" אמרתי בקול גבוה ורציני.
"לאן הולכים?" הוא שאל "לא משנה לאן, העיקר שנלך מפה" אמרתי.
"לך תארוז דברים חשובים ונעוף מפה" דחפתי אותו לעבר המדרגות. הוא רץ ועלה במדרגות במהירות. "מהר אנדי!" זירזתי אותו.
הוא ירד מהמדרגות אחרי כמה דקות עם תיק גב שהיה פתוח במקצת ושרוול חולצה יצא ממנו.
"תסגור את התיק" אמרתי וסובבתי אותו על מנת לסגור לו בעצמי.
"שנזוז?" הוא הניח ידו על ידית הדלת. הרצתי בראשי את כל הדברים שלקחתי.
"רגע!" הכרזתי "ניקח גם מים" אמרתי והלכתי לעבר המטבח.
מילאתי בקבוק קטן ריק במים שהיו בבקבוק מים גדול.
לקחתי את הבקבוק הקטן והתקדמתי לעבר היציאה "אני חושבת שנהיה צמאי.." התחלתי והרמתי ראשי לעבר אנדי. הבקבוק נפל מידי עוד לפני שהספקתי לסגור אותו.
לבי דפק. ראשי הסתחרר.
אנדי עמד עם הגב אליי ודלת פתוחה.
בכניסתה ניצב אנדרס עם מתנה הארוזה בצורת עגול.
הסתכלתי עליו כשפי פעור ונשימותיי התקצרו, אני חושבת שבדיוק כך אנדי נראה עכשיו.
לאט לאט נתתי לחיוך לעלות על פניי.