מכתבים פרק 1

היום אני בת שבע עשרה. זו הייתה המחשבה הראשונה שעברה במוחי כשהתעוררתי. השנייה הייתה שכבר שלוש שנים קיבלתי מכתבים. והשלישית הייתה שבטח היום אקבל מכתב. קמתי מהמיטה במרץ לא אופייני לי ונכנסתי לחדר השירותים הקטן שלי. בהיתי במראה. נערה עם שיער חום משיי וארוך, עיניים ירוקות ופנים וורדרדות וחיוורות הישירה אליי מבט. זו הייתה רוזלין מלודי זמיס. נערה בת שבע עשרה. בוגרת בעיניי החוק. שטפתי את פניי וצחצחתי שיניים. כל אותו הזמן חשבתי: 'נערה בת שבע עשרה עושה את זה'.

הברשתי בקלילות את שיערי והשארתי אותו פזור. לבשתי חולצה וורודה בהירה מאוד עם כתפיות נמוכות ומתנפנפות וג'ינס כהים עם נעלי בובה בדוגמה מנומרת ופפיון חמוד בקצה.

חטפתי את התיק שלי וירדתי למטה. "יום הולדת שמח!" צעקה נשמעה ואמא, אבא, אח שלי, סטפני, שרול וקמיל (שלושת החברות הכי טובות שלי) עמדו בחיוכים ענקיים עם עוגה בצורת 17 וחיבוקים לרוב. "יואו סוף סוף ארבעתנו בנות שבע עשרה!" קראה שרול.
"מזל טוב בובי שלי," אמרה אמא עם דמעות בעיניים. חיבקתי את כולם ואכלנו קצת עוגה.
אואן (אח שלי, גדול ממני בשלוש שנים) חיבק אותי בעודו מוביל אותנו למכונית שלו. "הצוציקית שלי בת שבע עשרה! את אישה! ועוד אחת יפה," אמר בקריצה, בניסיון עלוב להתנהג כמו ערס.

היה לו שיער בהיר שתמיד נפל לו על העיניים, עיניים ירוקות, משקפיים שחורות וסקסיות, גוף שרירי מאוד בקטנה וגובה מפחיד. ובשעה טובה, הוא וקמיל יהיו זוג כבר שנתיים עוד מעט.
הוא עצר מול בית ספר ויצא איתנו מהאוטו. הוא חיבק את שרול וסטפני ופרע את שיערי.
"לכי תלמדי צוציקית." אמר בשובבות. ואז הוא נישק את קמיל נשיקה ארוכה-ארוכה (לא צריכה לראות את זה) והלך.

לא הצלחתי להתרכז בשיעורים. את מוחי הטרידו מחשבות על כל הדברים הנפלאים, החדשים והמסוכנים שאוכל לעשות.
בסיום היום אואן אסף אותנו והוריד כל אחת בביתה. לצערי הוא הוריד את סטפני, ואז את שרול, ואז אותי, ואז נסע עם קמיל לבית שלה. אמא ואבא היו בעבודה, והיה לי את כל הבית לעצמי. עליתי לחדרי, וכשפתחתי את הדלת ריח מהמם של וורדים פגע באפי. בכל פינה בחדר, על הרצפה, על המיטה, על המדפים, על הכל, היו וורדים בכל הצבעים, ומכתב מסוגנן עם סרט אדום וחגיגי נח על מיטתי. דמעות עלו בעיניי.
הוא עשה את זה! איזו מתנה מדהימה! התקדמתי בהתרגשות בים הוורדים ופתחתי את המכתב.
"רוזלין, שום מילים לא יתארו כמה שמח ונרגש אני להגעתך לגיל בגרות.
מילדה קטנה וחמודה, צמחת לנערה יפהפיה, חכמה, מצחיקה, טובה לחברותייך ומיוחדת כל כך. הערצתי ואהבתי אלייך גברו בכל שנה, חודש, שבוע, יום, שעה, דקה, שנייה, ומאית שנייה. צפיתי בך הולכת וגדלה, חווה את כל תענוגות החיים ונהיית לבן אדם טוב יותר.
והנה את, אישה, בוגרת בכל כך הרבה מובנים, סוללת את דרכך לחיים טובים. ציונים נפלאים, התנהגות טובה, אף פעם לא מבריזה, וחשוב מכל, מכבדת כל אחד בו את נתקלת, לא משנה מי הוא. כך אני מקווה שתעשי ביום בו ניפגש.
אם יהיה יום כזה.
אוהב אותך תמיד."
התחלתי להתייפח. במשך שלוש שנים רציתי לפגוש אותו בכל מאודי. אבל אפילו כתובת החזרה לשולח לא סיפק לי. זו הייתה תקשורת חד-צדדית. ואז הבחנתי בקופסה לבנה ועדינה, נחה על מיטתי. פתחתי אותה בידיים רועדות וגיליתי שרשרת כסופה, עדינה, משובצת אבני חן שנראו אמיתיות מאוד. ענדתי אותה, דמעות אושר זולגות מעיניי.

כמה שאהבתי אותו.