מלאך המוות [פרולוג]

הוא הדליק סיגריה והביט בשתיקה באורות העיר הדוממים תחתיו. הם היו בהירים ומהפנטים, חותכים בבוהקם היפיפה את חכת הלילה. צליל המכוניות נשמע רחוק ועדיין קרוב מתמיד בעודן משסעות את הכביש תחתן.
זה היה תחילת החורף ונדמה היה שכל העולם מעביר את זמנו בציפיה לשלג הראשון. רוח קרה של חודש נובמבר העיפה את שיערו הארוך, החום-אדמדם הרחק מפניו בעלות התווים החדים, הקשים אך עם זאת גם עדינים. הוא שמט מידו את שאריות הסיגריה ואיפשר לעיניו הכחולות כשמיים ביום בהיר לעקוב אחר הפילטר הצונח מגגו של בניין בן חמישים קומות. נשימה עמוקה של אוויר קר מילאה את ריאותיו ולאחר מכן קולו העמוק והרגוע קטע את השקט הלילי.
"כמה זמן את עומדת פה?" הוא שאל.
"בערך שתי דקות," קול צעיר, ילדותי כמעט של בחורה נישא מאחוריו. חיוך מצא את דרכו אל שפתיו בעודו מסתובב להביט באישה העומדת מולו. היא הייתה מדהימה ביופיה. שיערה היה ארוך, בלונדיני וגלי, מלא ברק וחושניות צעירה. עיניה חומות הנוגעות בגווני הירוק הדגישו את גוון עורה וגופה… גוף שהכיר היטב, היה גוף של דוגמנית על. "אני חושבת שקרלוס יודע עלינו."
"איך?"
"אני לא יודעת איך הוא גילה. הוא ידע שאני יודעת איפה למצוא אותך ושלח אותי."
הוא חשף לפניה שתי שורות של שיניים לבנות כשלג ומושלמות בחיוך משועשע במקצת. "אז את באת בשביל להרוג אותי."
"אני לא רוצה לעשות את זה, אבל אין לי ברירה. אתה יודע שאם אני לא אהרוג אותך אז הם יהרגו אותי. אנג'ל, בבקשה תעזור לי."
"איך?" הוא שאל ודחף את ידיו לכיסי מעיל העור השחור והכבד שלו.
"תעשה את מה שאתה עושה הכי טוב. תיעלם."
אנג'ל חייך שוב. "לאן הפעם? קובה? איטליה? ברזיל אולי?"
"לאן שאתה רוצה, רק אל תהיה כאן מחר בבוקר," היא אמרה והיה בקולה מן התחינה.
"אני לא יכול, שיילה. לא הפעם," הוא השיב והביט עמוק אל תוך עיניה.
"אנג'ל, עוד לא מאוחר מידי. פשוט תיעלם כמו שאתה עושה בכל פעם שקרלוס מוצא אותך," היא אמרה והוא הבחין בניצוץ קליל של דמעות שניסתה להסתיר.
"הם יהרגו אותך בכל מקרה. שיילה, אפשר לומר על קרלוס שהוא הרבה דברים, אבל הוא לא אידיוט. אם הוא יודע עלינו ושלח דווקא אותך להרוג אותי אז הוא יבין שאזהרת אותי ואז הוא יהרוג אותך," אנג'ל אמר והתקרב אליה בצעדים קטנים. "אין דרך החוצה, שיי. לא הפעם. לא בשביל שנינו."
"אני לא רוצה לאבד אותך. איבדתי יותר מידי בחיים שלי. אני לא יכולה לאבד אותך!" הסכר שבנתה נפרץ והדמעות החלו זולגות על פניה כנהר.
"אני מבין אותך, מותק. מי כמוני מבין אותך. את לא מסוגלת להרוג אותי," הוא אמר ומשך אותה אליו לחיבוק. למרות שקולו היה חמים ואפילו אוהב, החיבוק היה קר ומנוכר. מזלו היה שהיא הייתה קועה מידי במשחק שלה מכדי לשים לב לכך. בעתיד הוא עוד ייחס לרגע הזה את הכותרת "כשל רגעי".
"אני אהיה חייבת, אנג'ל. אני אהיה חייבת אם אתה לא תיעלם ככה שהם לעולם לא ימצאו אותך."
"את מוותרת על החיים שלך בשבילי, את מבינה את זה?" קולו נשמע כקביעה ולא כשאלה. "את באמת מוכנה לעשות את זה?" קולו נמלא במה שנשמע ככאב.
"כן," היא אמרה והביטה בעיניו, מקרבת את פניה לשלו, שפתיהם כמעט נוגעות.
"יופי," הוא אמר, קולו חד וקר. עוד לפני שהספיקה להגיב, כאב חד, נקודתי וחזק מלא את ביטנה והמשיך להתחזק עוד ועוד במהירות מסחררת עד שלא יכלה לשאת זאת עוד. היא כשלה לאחור וכמעט נפלה בעוד אנחה ספוגת כאב בורחת מבין שפתיה ועיניה מתרחבות בזעזוע. עיניה צנחו אל בטנה בעוד ראייתה היטשטשה. כתם גדול ואדום התפשט לאיטו על חולצתה הורודה. מבטה זינק חזרה אל פניו הקרות של אנג'ל ולאחר מכן צנחו אל ידו. היא עוד הספיקה להבחין בניצוצו הזעיר של אולר נוטף דם בדיוק לפני שברכיה נכנעו למשקלה- נותנות לה לצנוח אל זרועותיו החזקות של הגבר העומד מולה. היא הרגישה כיצד הוא הניח אותה על הרצפה בעדינות.
"אני מצטער," הוא לחש לה בדיוק לפני שהכל התערבל לעלטה אינסופית.