Felis
לא מבטיחה המשך.

מלאך המוות [פרק 1]

Felis 01/01/2017 957 צפיות אין תגובות
לא מבטיחה המשך.

רוח קרה נשבה בניסיון להקפיא את פניו, אך כל אשר הצליחה להשיג היה ניפנוף שיערו הרחק מפניו. ידיו היו תחובות בכיסי מכנסיו. אפשר היה לקרוא לזה הרגל מגונה שהיה צריך להילחם בו בכל כוחו בכל פעם שנאלץ להיצמד לקוד לבוש פורמאלי נוקשה, הרי שאין זה מכובד שינעץ את ידיו בכיסים בעת ביצוע עיסקה- מפוקפקת ככל שתהיה.
כך או אחרת, כעת הוא לבש מכנסי ג'ינס אפורים, מעיל עור והמגפיים מהצבא, והוא כלל לא היה בדרכו לסגור עסקה כזאת או אחרת, כך שלאיש לא הפריע העובדה שידיו הוסתרו מעיניי ההולכים ברחוב. הדרך בה הלך הייתה מוכרת עד כאב, אך כיום לא הייתה לה שום משמעות. מגפיו השמיעו צליל תיפוף קליל ביותר, בלתי נשמע בעליל ברעש הרחוב הסואן. הוא שנא את ימי שני בבוקר במרכז העיר. הדבר היה כמעט כמו להסתובב בטיים-סקוור ביום שישי השחור. האנשים נדחפו אחד בין השני והמכוניות צפרו וקולות האנשים המשוחחים אחד עם השני ובטלפון התערבבו אחד בתוך השני. לרגע חלפה בראשו המחשבה שעדיף היה ללכת בצהריים, כשכל אנשי העסקים וזאבי הבורסה והסטודנטים בעבודה או בלימודים, אך הוא רוצה לחזור הביתה לפני השעה חמש ולחבוש את פצעיו שידע שיהיו.
פניו היו מועדות לבניין שמעליו התנוססו אותיות ניאון ענקיות המרכיבות את צירוף המילים "גוליבר יעוץ- חברה ליעוץ תיקי השקעות" בלבן וכתום. מאז ומתמיד חשב שגוליבר זה שם שמתאים לכלב, לא לחברה ליעוץ השקעות.
פני השומר בכניסה לבניין לא היו מוכרות לו, הם היו מתחלפים בתדירות כה גבוהה שגם כשהיה מספיק להכיר אחד מהם, הוא מיד הוחלף באחר. הוא דחף את דלת הזכוכית ונכנס אל תוך אולם הקבלה שהיה חמים בהרבה מהרחוב. להפתעתו השומר אף לא הניד בראשו למראהו, שלא לדבר על בדיקה. הוא אפילו לא שאל לשמו. מוזר. כניראה רמת האבטחה התרופפה מאז הפעם האחרונה שרגלו דרכה בבניין המקולל הזה.
עם כניסתו, קולות העובדים נמך ומבטים מופתעים, מזועזעים ממש ננעצו בו. היה נדמה כי כולם קפאו במקומם למראהו. פני חלקם הלבינו כאילו ראו רוח רפאים, ובמידת מה הדבר היה נכון. חיוך קטנטן של ניצחון עלה על פניו בעוד הוא פנה אל המעלית. הוא ידע שברגע שיכנס אליה ודלתותיה יסגרו תחל באולם הקבלה פאניקה מוחלטת וכאוס של טלפונים והתרוצצויות.
הוא לחץ על כפתור הקומה השלישית והמתין בסבלנות לסגירת הדלתות בארשת אדישה להפליא בידיעה שזה יעורר בנוכחים במקום עוד יותר בלבול וחוסר נוחות. הרי איש לא ציפה לו. כשהדלתות נפתחו שנית מולו כבר עמד האדם שלמשרדו הוא תיכנן להיכנס.
"היי, קרלוס," הוא אמר בקור רוח שהדהים את האדם מולו, אך ההוא דאג להסתיר זאת מפניו. במקום זאת עטה על פניו חיוך מזוייף. האדם המכונה קרלוס היה איש בשנות החמישים המוקדמות לחייו. גופו עודנו אתלטי, למרות שכבר שנים עסק בעבודה משרדית ותו לא. הוא לבש חליפה אפורה עם עניבה אדומה וחסרת טעם מבד יקר. שיערו הקצר הבריק באפירותו, עיניו אפורות גם הן ואפילו עורו נשא גוון אפרפר במקצת. הוא כולו היה איש אפור למדי. הוא תהה לרגע אם זה גם עתידו כאשר יגיע לגיל חמישים. להיות איש אפור.
"הסוכן קלארק," קרלוס השיב בנימה ידידותית מזו של הסוכן מולו, אך השנאה נטפה ממנה.
"אתה קורא לי ככה רק כשאתה כועס עליי," הסוכן קלארק אמר בעודו יוצא מהמעלית.
"אתה לא חושב שיש לי סיבה מוצדקת לכעוס עליך, אנג'ל?" נימת קולו של קרלוס נותרה כשהייתה. "אתה ניהלת רומן עם בקי סומרס למרות שהכללים אוסרים על זה, פישלת במשימה ומיד אחרי זה נעלמת למשך שנתיים שבהן הסתובבת בעולם במסע רצח של אנשים על לא פשע כפם. כן, קלארק. אני קצת כועס. ממש טיפונת."
"כן, שברתי כמה חוקים, אבל המציאות שאתה מתאר כאן רחוקה אלפי שנות אור ממה שבאמת קרה ואתה יודע את זה."
"אתה יודע מה הולך לקרות עכשיו, נכון, אנג'ל?" מבטו של קרלוס נעשה קר.
"כן אני יודע. בוא נזרז תהליכים בבקשה."
תנועתו של קרלוס הייתה חדה, זריזה ומדוייקת. כן, הוא החליד מעט עם השנים, אך עדיין ידע כיצד לעשות את עבודתו. המזרק שקרלוס החזיק בכיסו ננעץ בצווארו של אנג'ל והחומר השקוף שהיה בו הוחדר אל תוך דמו. ההשפעה הייתה מיידית והוא צנח מטה, מחוסר הכרה.
"וינס," קולו של קרלוס הידהד במסדרון. מאחת הפינות צץ בחור אפרו- אמריקאי צעיר וגדול להחריד לבוש בחליפה שחורה שלחגורתה הוצמד מכשיר קשר.
"כן, בוס?" שאל וינס המאבטח בעוד מבטו נעוץ בסוכן מחוסר ההכרה ששכב לרגלי יוסיף קרלוס. הוא ידע מה יתבקש לעשות, אך שאל בכל זאת.
"לחדר האפור."
קרלוס לא חשב אפילו לרגע שתפס את הסוכן המועדף עליו לא מוכן. הוא ידע שהוא הצליח לנעוץ את המזרק בצווארו רק מפני שאנג'ל התיר לו לעשות כן. זאת בדיוק הייתה הסיבה לכך שאהב אותו, הבחור היה בלתי מנוצח, כך כולם האמינו. מצד שני זאת גם הייתה הסיבה למה שנא אותו.
אנג'ל קלארק הועבר אל האגף לטיפול באנשים פרטיים באחת הזרועות הסודיות ביותר של הסי.אי.איי, "הסוכנות", לפני כשלוש וחצי שנים. אומנם מבחוץ הבניין מוסווה כחברה ליעוץ השקעות, אך מבפנים המקום רוחש יוצאי צבא שגוייסו מהיחידות המובחרות ביותר למען מדינתם ולמען הסי.אי.איי. ליוסיף קרלוס לא ניתן המידע מאיזה אגף הסוכן החדש שלו הועבר, והוא מעולם לא שאל. זה לא משנה ממילא, מפני שכך או אחרת את רוב ההכשרה הנדרשת למשרה הוא כבר עבר עוד בתקופת שירותו הצבאי, כל מה שנשאר זה לסגור פינות.
הסוכן קלארק היה מבריק בכל הקשור למניפולציות על בני אדם. פעמים רבות קרלוס החמיא לו בכך שאמר שיש לו כישרון מולד לכך. היכולות הפיזיות שלו וכישוריו באומנויות לחימה לסוגיהן היו מרשימים ביותר. סוכן למופת מוגש לפני יוסיף קרלוס על מגש של כסף, והוא ניצל זאת עד הטיפה האחרונה. הוא לא היסס לשלוח את אנג'ל קלארק למה שרוב הסוכנים כינו "משימות התאבדות" וההוא היה חוזר מהן עם שריטה או שתיים, אך חיוך רחב על הפנים.
"איך היה?" קרלוס היה שואל.
"אתה צוחק, נכון?" אנג'ל היה עונה ומיד מתיישב לכתוב את הדו"ח שאותו היה חייב להגיש.
קרלוס צפה עבורו עתיד מזהיר. שאלוהים יעשה עימו חסד, כולם צפו לו עתיד מזהיר. השד בלבד יודע מה גרם לו לשבור חוק כל כך נוקשה ולשכב עם בקי סומרס מהאגף לאיסוף מידע. לאחר שנודע לו על הפיטורים של בקי ועל כך שלאחר המשימה הקרובה שלו יוסיף קרלוס מזמן אותו לשיחת נזיפה, הוא גם פישל במשימה. טעות כל כך מביכה, טעות של טירונים. טעות שכל כך לא מתאימה לסוכן אנג'ל קלארק.
לאחר מכן הוא פשוט נעלם. הוא לקח את חפציו וברח למוסקבה. הוא עשה זאת בחוכמה, עם תעודות ומסמכים מזוייפים, שיער צבוע ומשקפיים. הם חיפשו אותו כמעט חצי שנה עד שצפה גופה של עובד השגרירות האמריקאית, איש בשם ג'ורג' דאונינג, בנהר מוסקבה ליד חומות הקרמלין. קרלוס הכיר אותו וידע על כל הקשרים שלו עם הסי.אי.איי ובעיקר עם הסוכנות, לכן הניחוש הראשון שלו היה אנג'ל קלארק. לאחר מתן פקודה ישירה ממנו לאגף איסוף המידע נשלחה לרוסיה קבוצת סוכנים מיומנים ביותר בשביל למצוא אדם בשם יבגני בוגומולוב.
כשהם הגיעו אל ביתו, יבגני בוגומולוב כבר היה אנריקה חואן בניטז והיה בחצי הדרך לסן סבסטיאן בספרד. שם הוא התגלה לאחר שלושה חודשים כשהתגלו גופות של אנשים נוספים בעלי קשר לסוכנות.
הם רדפו אחריו במקומות רבים בעולם, אך תמיד איחרו את המועד. כך הוא היה, אנג'ל קלארק, בלתי צפוי. הדבר היחיד שאפשר היה לצפות לו היה שיעלם מיד עם מציאת הגופות של האנשים שרצח. יוסיף קרלוס והאגף לטיפול באנשים פרטיים של הסוכנות רדפו אחרי הבחור במשך שנתיים לשווא. שנתיים מורטות עצבים שבהן מתו אנשים רבים, והם לא הצליחו להתקרב אל אנג'ל אפילו בצעד אחד.
ובכל זאת לפני כחודש אחד הסוכנים באגף, אדם בייקר, הסוכן האהוב החדש שבמשך שנה וחצי היה מספר שתיים אחרי אנג'ל קלארק, הבחין בו במקרה. הוא ישב בבית קפה קטן וקרא ספר בעודו לוגם מכוס קפה גדולה. באותו הרגע בייקר צלצל אל קרלוס וביקש ממנו את האישור לחסל אותו. בקשתו נדחתה על הסף. קרלוס אומנם ישמח להיפטר מאנג'ל, אך לעשות זאת לאור יום במקום ציבורי יהיה מטופש וחסר אחריות, ואנשים חפים מפשע עלולים להיפגע.
במקום לחסלו, קרלוס החליט ללמוד לצפות את פעולותיו ולברר מה הבן זונה הזה זומם, הרי שלא רצח אנשים בכל העולם סתם כך. כבר כרבע שעה לאחר שאדם בייקר איתר את אנג'ל קלארק, הסוכנת שיילה רוג'רס התיישבה מולו בבית הקפה. התוכנית הייתה לגרם לו לבטוח בה, להאמין לה ולהוציא ממנו מידע על כוונותיו ודרכי פעולתו. שיילה רוג'רס בחרה לעשות זאת בצורת רומן. היא הייתה יפה והיא ידעה את זה, ולכבוש גברים היה עסק יום-יומי עבורה. לפניי יומיים קיבלה הוראה חד משמעית לחסל אותו.
עכשיו הוא נכנס ללב ליבו של האגף לטיפול באנשים פרטיים דרך הדלת הראשית. לפי ההוראה שנתן יוסיף קרלוס לסוכנת רוג'רס הוא כבר היה אמור להיות מת, כך שברגע שהטלפון במשרדו צלצל וקולו של הסוכן בייקר נשמע, מדווח על כך שבזה הרגע אנג'ל קלארק עומד וממתין למעלית ממש מולו, קרלוס כבר הבין שלא ישמע יותר דבר מהסוכנת רוג'רס.
הוא הרגיש מושפל. הוא רדף אחרי הסוכן לשעבר קלארק על פני מחצית מכדור הארץ במשך שנתיים ללא הועיל, וכעת הינה הוא, נכנס אל משרדי הסוכנות כאילו נכנס אל ביתו. קרלוס רתח מזעם. אם יש משהו שהוא באמת רוצה, זה להיפתר מאנג'ל קלארק אחת ולתמיד וכעת יש לו הזדמנות פז. הוא הביט במאבטח וינס מרים את גופו חסר ההכרה של אנג'ל ופוסע לכיוון האגף הסגור של הבניין, נשם נשימה עמוקה ופסע אחריו אל החדר האפור.
החדר האפור ניקרא כך משום שכזה הוא היה. אפור. רצפה אפורה וקירות ותקרה צבועים באפור. לא היו שם חלונות או רהיטים. רק כיסא מתכת קל שעמד תחת מנורת תקרה חשופה שהאירה את כל החדר הקטנטן באור לבן וחזק מידי. כשאנג'ל פקח את עיניו הוא כבר היה קשור אל הכיסא באזיקים ומבטים קשים הופנו אליו מוינס המאבטח ומקרלוס.
"וואו," היה הדבר הראשון שאמר. "זה חומר חזק."
"הוא נחמד, נכון?" קרלוס חייך חיוך מנצח.
"הוא מעולה. איפה משיגים דבר כזה?" אנג'ל נשא עיניו אל וינס.
"אני מניח שלא באת הנה בשביל שיחות חולין, אנג'ל," קרלוס אמר ונשען על הקיר.
"צודק. בוא נעבור ישר לעיניין."
"אתה מתכוון לשתף פעולה?" קרלוס נשמע מופתע.
"אחרת לא הייתי בא."
"בשביל מי אתה עובד?"
"שיילה רוג'רס מתה."
"אני יודע."
"אני הרגתי אותה."
"גם את זה אני יודע."
"אתה ממש יודע הכל, הא קרלוס?" אנג'ל ציחקק מעט.
"בשביל מי אתה עובד?" קרלוס חזר על שאלתו.
"אני פרילנסר. עובד בשביל מי שמשלם יותר," אנג'ל השיב בארשת פנים רצינית.
"ומי משלם יותר?" קרלוס שאל.
"הגרמנים. הם מפריזים עם המשכורות שלהם בצורה מקסימה בעיניי. אני הרווחתי קרוב לאלפיים יורו בחודש בתור עובד מוסך," אנג'ל חייך וקרלוס השיב לו חיוך.
"אתה חושב שזה מצחיק, אנג'ל?"
"לא. אני רציני לגמרי."
ידו של קרלוס התכווצה לאגרוף שמצא את דרכו לפניו של אנג'ל במהירות. קרלוס אומנם כבר שנים מתעסק בניירת וזה אכן השפיע על עוצמת האגרופים ששלח, אך כעת קרלוס היה זועם מספיק בשביל לא לרחם על פרקי ידו. הוא אף כמעט איבד את שיווי משלקלו מעוצמת האגרוף, ואילו אנג'ל ירק דם.
"בשביל מי אתה עובד, קלארק?" קרלוס הזעיף פנים. "אם אני אצטרך לשאול את זה פעם נוספת המוות שלך יהיה ארוך ומייסר."
אנג'ל חייך חיוך רחב ואדום מדם, אף פלט ציחקוק קל.
"כאן, קרלוס, אתה טועה. אני הולך למות מוות שקט ושלו בטהיטי, כניראה, בעוד הרבה, הרבה שנים. אתה לעומת זאת… זה סיפור אחר," אנג'ל אמר וחייך.
"אני לא חושב שאתה נמצא בפוזיציה מתאימה בשביל לזרוק איומים לאוויר," קרלוס אמר ונעץ באנג'ל מבט שוחט והכה בפניו פעם נוספת.
"אני לא מאיים, קרלוס, לען השם. ממש לא מאיים. זה באמת יהיה מטופש מצידי במצב הזה. זה יותר בכיוון של הצהרת כוונות."
קרלוס חייך והכה באנג'ל פעם נוספת, בכל כוחו.
"אין לי פנאי ואין לי כוח לשטויות האלה," רקרלוס אמר והפנה את מבטו למאבטח. "כשתסיים תדווח. אני רוצה לדעת על כל מילה שהוא מוציא מהפה. מי, כמה, למה, איך ואיפה. אני רוצה לדעת גם על התחנונים לחיים שלו בסוף. הכל ברור, וינס?"
"כן המפקד," המאבטח וינס אמר ואנג'ל גיחח. זה באמת היה מגוחח.
קרלוס יצא מהחדר האפור וסגר את הדלת. רק לאחר שכבר לא היה בטווח הראיה של אנג'ל ווינס המאבטח, קרלוס הרשה לעצמו לנער את ידו ולעוות את פניו בכאב.
בתוך החדר האפור התמונה הייתה שונה. וינס המאבטח נעץ מבט שחשב שנראה מאיים באנג'ל ושתק לכמה רגעים. אנג'ל לא ציפה ממנו ליותר. הוא בסך הכל מאבטח, והיעילות שלו נגמרה בקצה אגרופו. לנעוץ מבט מאיים ולשתוק עובד רק על מי שגם ככה מפוחד עד מוות, ואנג'ל כניראה היה הכי רגוע מבין הנוכחים בחדר.
"תתחיל לדבר," וינס אמר לו.
"תראה, וינס. קוראים לך וינס, נכון? אני יודע שבקורס מאבטחים לא לימדו אותך את האל"ף בי"ת של תשאולים אבל זה באמת מגוכח. אני הולך לומר לך רק את מה שאני רוצה שתעביר לקרלוס, וזה לא הרבה בכלל," אנג'ל אמר, בעולו מוציא בחשאי את המחט שהייתה נעוצה בבטנת השרוול הימני של המעיל שלו ונועץ אותה במנעול האזיקים שלו. "אתה הולך לומר לקרלוס בדיוק את מה שאני אגיד לך עכשיו, בדיוק בניסוח הזה, ואם גם תגיד את זה לאט ובשקט זה ישמע יותר מאיים."
"אתה? מאיים עליי? אתה זה שקשור לכיסא בחדר שנועד להכאיב לאנשים," וינס השיב ופנה לכיוון פריט הריהוט היחיד שעמד בחדר פרט לכיסא, מעין שולחן מתכת קטן, לא גדול יותר מספר שיאי גינס, וגילגל אותו חזרה אל מרכז החדר. גלגלי הפלסטיק שלו השמיעו צליל גרירה מציק. משהיה השולחן קרוב מספיק, אנג'ל ראה בבירור מה נח על השולחן. מגוון צבתות בצורות שונות, קרסים, כמה סכינים, דבר מה שהזכיר במראהו כפית, מבער ועוד שלל טובין.
"כן, אני בהחלט מאיים עליך. אני אפילו אתן לך זכות בחירה. או שתצא עכשיו מהחדר הזה ותמסור לקרלוס את מה שאני אגיד לך למסור לו, או שאני אשתמש באחד האביזרים המקסימים האלה כדי להוציא לך את העיניים, ומשם ניראה לפי מצב הרוח שלי כמה אצבעות אני אכרות לך. אתה צריך להבין דבר אחד, וינס. לא באתי הנה בשביל לחשוף את עצמי ולתת לקרלוס את כל הסודות שלי. אם קרלוס באמת חושב שזה המצב אז לא רק היכולת שלו לזרוק אגרופים לאוויר החלידה, אלא גם כמה תאים אפורים במוח שלו התנוונוו כניראה. אני באתי לכאן בשביל להצהיר על זה שאני במשחק, ושאני יכול לפגוע בקרלוס, ואני אעשה את זה."
וינס כניראה מאס בדיבורי סרק עם אנג'ל, מפני שהוא פנה אל השולחן הקטן והרים ממנו צבת בינונית בגודלה והתקרב לאנג'ל הרבה יותר מידי. פניו של וינס היו סנטימטרים ספורים מאלו של אנג'ל.
"אתה יודע מה עושים עם זה, הסוכן קלארק? מזמן רציתי לנסות. ואתה נותן לי הזדמ-" מילותיו של וינס נקטעו באנחת כאב בעודו צונח אחורה לאחר שאנג'ל נגח בו בכוח. הוא קם מהכיסא במהירות, מחזיק באזיקים שקשרו אותו ביד אחת, ובידו השניה ובידו שניה לקח מהשולחן את הדבר דמוי הכפית. וינס ניסה לקום אך אנג'ל בעט בפניו ודם ניתז מאפו. וינס צנח על הרצפה וראשו נחבט בחוזקה בפינת השולחן שהתגלגל אחורה באותו רעש גרירה מציק. ראייתו של וינס היטשטשה וגופו נעשה כבד. הוא הרגיש את העניבה השחורה שלו לוחצת על צווארו והוא החל להחנק בעודו מרגיש את גופו מאבד אחיזה עם הקרקע, כאילו הוא מרחף. גופו נזרק אל הכיסא שכמעט נפל אחורה מכובד משקלו והעניבה הפסיקה לנסות לחנוק אותו למוות. הוא הרגיש רצועות מתכת קרוב מקיפות את ידיו ומונעות מהן לזוז. הוא לא הבין מה קרה בדיוק, אבל ניחש שאנג'ל אחראי לזה.
"עכשיו אתה מבין שאני רציני? היי, היי!" אנג'ל סטר לו. "אתה שומע אותי? אל תתנתק לי עכשיו. אני צריך אותך בפוקוס."
מבטו של וינס סוף סוף התקבע ל פניו של אנג'ל והיה לו נדמה שהראייה שלו קצת פחות מטושטשת עכשיו. אנג'ל הרים את הדבר דמוי הכפית למול פניו של וינס.
"אתה יודע מה עושים עם זה וינס? אני יודע. וגם אתה תדע בקרוב. אבל לפני שאני מדגים לך אני צריך שתקשיב לי כדי שתדע מה לומר לקרלוס כשהוא ימצא אותך כאן," אנג'ל אמר.
"הצילו! עזרה! שמישהו יעזור לי!" וינס צרח בכל כוחו. אנג'ל סטר לו שוב.
"היי! היי! פוקוס! תתרכז! אתה יכול לצרוח עד מחרתיים, אף אחד לא שומע אותך. החדר הזה נבנה בדיוק בשביל זה. אתה מקשיב? אני צריך שתגיד לקרלוס בדיוק את מה שאני אגיד לך עכשיו, ובדיוק בניסוח הזה. אתה יכול לעשות את זה?" אנג'ל שאל.
"תעזרו לי!" וינס המשיך לצעוק.
"אני צריך שתגיד לו 'הם יודעים, ואני עובד בשבילם', אתה קולט? תחזור אחריי. 'הם יודעים, ואני עובד בשבילם'," אנג'ל אמר, לאט ובשקט.
"הם יודעים, ואני עובד בשבילם," וינס חזר אחריו בקול רועד.
"יופי. לא כל כך קשה, נכון?" אנג'ל חייך והרים שוב את הדבר דמוי הכפית. "ועכשיו זה. אתה יודע איך משתמשים בזה? בזה משתמשים בדרך כלל כדי לחתוך אבטיח לכדורים. כאן משתמשים בזה בשביל להוציא לאנשים את העיניים," אנג'ל קירב את הכפית אל העין השמאלית של וינס ונתן למתכת הקרה לגעת בעפעף שלו. "למרות שאתה צריך לדעת את זה, טומאס. כן, אני יודע מה השם האמיתי שלך, ואני גם יודע שאתה אחראי לאונס ורצח של שבע נשים אפגניות בשנת אלפיים ושש. קוראים לזה פשעי מלחמה, טומי. אני גם יודע שגרמת להן לסבול לאורך כל הדרך. אני עוד יודע, שאלה לא שבעת מקרי האונס-רצח היחידים שאתה מעורב בהם, פשוט מאז שאתה כאן ויודע דבר או שניים מסווגים, כמו עצם הקיום של המקום הזה, לכמה אנשים בחלונות הגבוהים יש אינטרס להשתיק את הנושא הזה. אבל תנחש מה, טומי, גם את זה הם יודעים, והם בקשו שאם כבר אני מוציא את קרלוס מהתמונה, אז להוציא עוד כמה זבלים בדרך. אתה נמצא ברשימה, טומי."
אנג'ל שלף שוב את המחט בה השתמש בשביל לפתוח את מנעול האזיקים ונעץ את קודקודה בצווארו של טומאס "וינס" המאבטח.
"יקח לזה קצת זמן להשפיע, אבל סתם שתדע שמה שהיה על המחט הזאת יהרוג אותך. עדיף שאני לא אגיד לך מה זה כי אני די בטוח שלקרלוס יש נוגדן. אני בטוח שיש לך מספיק זמן לחיות עד שתוכל למסור לקרלוס את ההודעה שלי," אנג'ל הניח את הכפית חזרה על השולחן הקטן והסתובב לכיוון הדלת. הוא ידע שיקחו רק כמה שניות עד שהרעל יתחיל להשפיע וטומאס "וינס" המאבטח יאבד את הראיה שלו ממילא. פשוט ככה זה עובד. בהתחלה הראייה, אחרי זה התחושה בידיים, ואז התחושה ברגליים, ואחרי זה קושי לנשום ומוות. סך הכל לטומאס "וינס" נשארה בערך חצי שעה לחיות.
הוא יצא מהדלת אל מסדרון ריק והחל ללכת במורדו ואל היציאה שלו משם.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
28 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך