נעדרת-פרק א'

פרק א'
כעבור ארבע שנים:
אביה צוברי חווה וראה הרבה דברים בחייו.מן הרגע שנולד,או כך לפחות זו הייתה הפרשנות שלו,הבין שהעולם הוא מקום מסובך לחיות בו.טוב, אולי לא מן ההתחלה,כשינק חלב והיה תינוק.ללא מודעות לרוע האנושי. הוא חשב שהתחיל להבין את זה על בשרו ביום הראשון בגן.הוא כל-כך לא רצה שאימו ז"ל תעזוב אותו שם,לבדו,ללא הגנה.הרחק מן הידיים המלטפות והאוהבות שהוא הרגיש בטוח בתוכן.לאימו לא הייתה ברירה אלא ללכת בחזרה לעבודתה,למרות שהוא אחז בשמלתה בחוזקה והתחנן בפניה שלא תעזוב אותו במקום הנורא הזה.הגננת הפרידה ביניהם,עם החיוך שאז,לטעמו,היה מפחיד יותר מאשר חביב.נראה לו שאז,התחיל להבין שהעולם רחוק מלהיות מושלם.שהוא לא המקום המלא שלווה וצעצועים שחשב שהוא.זאת בטח נשמעת תובנה ממש רצינית יחסית לגיל הגן,אך הוא תמיד היה כזה,רציני יתר על המידה.בבית הספר חווה את זה על בשרו יותר מפעם אחת,מילדים שתמיד הקפידו להעליב אותו בשל היותו שונה.בכל מקרה,ימי בית הספר נגמרו וטוב שכך.אך,פעם אחר פעם הוא חווה את העולם בצורתו המכוערת ביותר.
"אביה," שמע לפתע קול לידו,שקטע את מחשבותיו.הוא הסתכל הצידה וראה את אחד מחבריו,עוד מימי הצבא. "אני משתתף בצערך על מות אביך.מי ייתן שנשמתו תהיה צרורה בצרור החיים."
"תודה." הוא אמר חרישית והמשיך ללכת.בעוד כמה דקות הם אמורים להגיע לבית הקברות ושם לקבור את אביו ז"ל.הוא זכר ששהה לידו בזמן שהוא עוד אושפז בבית החולים במצב קשה.הוא זכר שהרופאים אמרו לו שכבר אין תקווה שיחלים.בדרך כלל הוא לא נטה לסמוך על פרשנותיהם של הרופאים,אך בפעם הבין שכנראה הם צודקים.לאביו היו בעיות רפואיות קשות,שיידרש לפחות דף שלם בכדי לכתוב את כולן.הוא היה מעשן כרוני,שניסה להיגמל כמה פעמים,ללא הצלחה.כעבור כמה ימים אביו מת.ליבו הפסיק לפעום,אמרו לו הרופאים.הוא ידע שהסיבה האמיתית למותו של אביו,מעבר לכל המחלות שלו,הייתה שברון לב.שברון לב מכך שאפילו ביום מותו,לא ידע מה עלה בגורלה ביתו,לי צוברי.הוא שיער לעצמו שבוודאי זה מצער למות כך,בתעלומה גדולה שכזו ולא פתורה.כבר ארבע שנים שהמשפחה ניסתה לפנות לשתי הממשלות, לשאול אם יש ממצאים חדשים,ללא הועיל.כבר ארבע שנים,אולי יותר שהיא נעדרת.למען האמת,רבים כבר אמרו להם שכנראה כבר אין תקווה,שהיא כנראה מתה ועדיין לא מצאו את הגופה שלה.הוא כבר לא ידע מה לחשוב,אך המשיך להאמין בחוסר תקווה,שהיא עדיין בחיים, איפשהו.
ככל שהם הלכו והתקרבו לקבר המיועד,כך הלך מספר האנשים ועלה.הוא ראה בחטף,בצד את שני לוין,חברתה של לי,זו שטסה איתה,אז לפני ארבע שנים.הוא הרגיש כעס עליה,מכיוון שלדעתו,היא נשאה אחריות חלקית להיעדרותה של לי.
הוא זכר את השיחה ביניהם,לפני ארבע שנים,קצת פחות,למען האמת. כשהודיעו להם שלי נעדרת וכשהוא ואחותו הגדולה,כינרת שאז הייתה בת 28 דיברו איתה דרך הסקייפ.
היא סיפרה להם שלי נפגשה עם איזה בחור גרמני בבר.היא רמה שהפעם האחרונה בה ראתה אותה הייתה כשהיא התכוננה לפגישה האחרונה שלהם.הוא זעם עליה ושאל אותה איך הרשתה לה להיפגש עם הבחור הזה בכלל,בחור זר להן,למרות שכינרת ניסתה להרגיע אותו ולרמוז לו שזה לא הזמן לכך.
שני הסבירה להם את זה בכך שהוא נראה להם בחור אינטילגנטי ומצחיק ובכלל,אין ערובה לכך שהוא זה שגרם להיעלמותה.על כך כינרת ענתה לה בעצבנות,למרות שהיא הייתה בחורה דיי רגועה באופן כללי,למרות שהיא הייתה בהריון וסבלה מבחילות,שאם לי נעלמה אחרי שפגשה את אותו הבחור,סביר להניח שהוא אחראי,לפחות חלקית לכך שהיא נעדרת.
הוא שאל אותה איך קראו לבחור והיא אמרה ששמו היה פיטר מולר שסיפר להן שהוא מתגורר בברלין.היא גם תיארה בפניהם איך הוא נראה.
היא גם הוסיפה ואמרה שהיא לא חשבה שזה יהיה כך.
הוא נזכר בכך שאחר-כך,כששטרת ברלין עברה על המסמכים,היא הודיעה להם שלא קיים אדם שכזה,לפחות בברלין,עם אותו השם.משמע שפיטר מולר לא קיים,לפחות לא בשם זה.השיחה ביניהם הסתיימה בדמעות משני הצדדים.לאחר השיחה הזו הם בקושי הרבו לדבר,אף על פי שהיא ייסדה עצומה למען התערבותה של ממשלת ישראל בנושא,מה שלא ממש עזר.
"שלום,אחי הצעיר," שמע קול לידו וראה את אחותו הבכורה,כינרת שאותה לא ראה לפחות כמה חודשים,בשל בדיקות שנערכו לה בגלל סיבוכים בהריונה השלישי. "מצער שאנחנו נפגשים בנסיבות כאלה,אבל טוב לראות אותך."
"גם אותך." הוא ענה לה יבושות.למען האמת,הוא הרגיש שלמרות כל הבדיקות שהיא עברה לאחרונה,הוא תהה האם לא יכלה למצוא לעצמה לפחות כמה ימים פנויים,בשביל לבקר את אביהם החולה.
"רציתי לבשר לך משהו," היא אמרה בחגיגיות שלא התאימה לאווירה, "יש לי בת.החלטתי בשיתוף עם בעלי,איך לקרוא לה."
"נו,איך?" הוא שאל אותה.
"לי-עד," היא ענתה לו, "אתה יודע,לזכר…"
"תפסיקי," הוא קטע אותה, "היא לא מתה."
"עברו כבר ארבע שנים," היא ענתה לו, "ארבע שנים מזורגגות.היא נעלמה מעל פני האדמה,אביה.אין טעם להילחם בכך."
"אני לא מאמין שהיא מתה," ענה לה ומיהר להתרחק ממנה, "אולי כדאי שתחזרי להרצליה,לבעלך.הרי אפילו לראות את אבא ברגעיו האחרונים לא יכולת."
"אל תפנה אליי בטענות," היא אמרה לו בכעס, "אתה יודע שהייתי בבדיקות חשובות.לא יכולתי לבוא," היא אמרה והמשיכה, "וחוץ מזה,תאר לעצמך מה אבא היה חושב,אילו יכל לראות את שני ילדיו רבים אל מול קברו."
"אני לא רוצה לדבר על הנושא." הוא אמר והתרחק ממנה בעוד היא נשארת מאחור,בוהה בו בשאלה.
לאחר ההפסד שהוא קרא על אביו וכל המנהגים ואחרי שאביו הוכנס לקבר והדמעות שלו המשיכו לזלוג ולזלוג,על כל מה שהמשפחה שלו עברה ועוברת כבר ארבע שנים.הוא תהה מדוע הממשלה לא מסוגלת לעזור להם,אפילו קצת.האם רק כשהמקרה פופולרי וכשאנשים משנים את תמונת הפרופיל שלהם לתמונתו של הנעדר/נחטף וכשאנשי תרבות מנסים לחוות את מה שהאיש עובר במשך שעה,אולי שעתיים,האם זה נחשב חשוב מספיק בשביל שממשלת ישראל תתחיל לפעול.הוא ניסה להרים איזו הפגנת הזדהות או משהו בעיר שבה הוא גר,אך האירוע לא עבר בהצלחה.היו רק שבע מאות משתתפים,לכל היותר.כל העצומות באינטרנט והפניות לראש הממשלה,לנשיא,לשר נחוץ נענו תמיד בהבטחות שהם עושים את המיטב,הבטחות שאף פעם לא קויימו.
בסופו של דבר,הוא חזר לביתו של אביו,לשבעה.אמנם הוא לא היה אדם דתי,אך הרגיש צורך להתייחד עם זכרו לפחות לכמה ימים.אחותו חזרה עימו,אך הם בקושי דיברו ביניהם.היא אמרה לו שתשהה ביית יומיים או שלושה ולאחריהם תצטרך לחזור לביתה בהרצליה.
בבית,כבר חיכו להם הקרובים והשכנים והחברים שמיהרו לנחמם.העלו זיכרונות מאביו ומאמו ואמרו לו כמה הם משתתפים בצערו ובצערה ובצער המשפחתה.לא הזכירו אפילו במילה את לי ובעיניו,חסרונה הורגש מאוד כבר ארבע שנים.הפרש הגילאים ביניהם היה שלוש שנים,אך בתור ילדים הם היו קרובים במיוחד.הוא זכר את עצמו מנסה לדבר איתה בשפת התינוקות כשהייתה בת שנה,שפה שממזמן כבר שכח.
"מסכנה המשפחה הזו," שמע את רחל,אחת מהשכנות אומרת לחברתה, "קודם האמא ואחר-כך האבא."
"שמעת על הילדה שלהם?" שאלה אותה חברתה בלחש,מפני שלא רצתה שישמע אותה.
"בטח ששמעתי," ענתה לה השכנה, "כולם פה בארץ שמעו עליה.גם בחו"ל."
"מסכנים," לחשה חברתה, "קודם המכה הזו עם הילדה ואז המוות של ההורים.בטח לא קל להם."
"הכרתי את המשפחה הזו מהרגע שעברה לפה,לפני הרבה זמן," אמרה השכנה, "והילדה הזו תמיד הייתה מרדנית.אני לא אתפלא אם היא ברחה עם מישהו ואפילו לא טרחה להודיע את זה למשפחה המסכנה שלה."
"נו,את יודעת," היא אמרה, "אומרים שהיא נעדרת.יש כאלה שאפילו אומרים שהיא מתה."
"למה אפשר לצפות מהגרמנים האלה,יימח שמם?" שאלה אותה השכנה, אבל הוא כבר לא רצה לשמוע את המשך השיחה ולכן הלך לכיוון השירותים.מוציא את דמעותיו ואת הכאב.