סנט אחד חלוד #1

03/04/2011 825 צפיות תגובה אחת

באותו לילה בוא חזרתי הביתה מאוחר מהרגיל…שם הכל התחיל…
אתם מבינים..
לא תמיד יוצא לי לחזור הביתה בכלל,
אם אני חוזר-
זה רק בשעה אחת עשרה בלילה. וכשאני חוזר, אשתי והילדה שלי כבר יודעות שזאת השעה הקבועה שלי..
אבל באותו לילה…
אמנם חזרתי..
אבל ממש לא באחת עשרה…
ובאותו הערב שאחריו הגיע הלילה ששינה את חיי טלפנתי אל אשתי ואמרתי לה בשמחה שהיום אני חוזר. היה אפשר להבין שהיא מחייכת מאחורי הקו ומביטה על השעון וסופרת בציפייה עוד שעה וחצי עד לבואי.
אבל לא באתי.
והכול בגלל סנט חלוד אחד שהיה זרוק על הרצפה ברכת התחתית.
ותאמינו לי, גם אם אתה האיש העשיר בעולם תמיד יהיה בך את הצד שלא יתאפק וירים את המטבע- גם אם הוא לא שווה כלום..
הרמתי אותו…
ושמתי אותו בכיס..
קבצן אחד בשם ווילי שאני תמיד רואה באותו מקום, שכבר התרגלתי להגיד לו שלום בימים שהייתי חוזר הביתה הביט בי במבט נקודתי וחרד. זה היה מוזר נורא.. כי ווילי הכיר אותי וידע שאני פחות או יותר ידיד שלו.
הוא הרים את היד המטונפת שלו והצביע על המעיל שלי ביד רועדת, ממלמל משהו לא מובן.
"ווילי?" שאלתי לשמו בגלל התנהגותו המוזרה. "אתה רוצה את הסנט?"
התחלתי להתקרב אליו אבל ככל שהייתי יותר קרוב אליו הוא התכווץ והגן על הראש שלו עם ידיו, ממלמל בקשות תחנונים שהעזוב אותו ושלא אגע בו. כאילו הוא ראה את מלאך המוות בכבודו ובעצמו!
"ווילי! אני רוצה לעזור לך!" קראתי ועשיתי את המעשה השגוי ונגעתי בו. הוא חטף את קערת הברזל שתמיד הייתה איתו למקרה שמישהו יזרוק לו מטבע ונתן לי חבטה בראש.
זה כאב יותר ממה שציפיתי. הרגשתי שהראש שלי משמיע יללות כמו מקרופון מזייף. צרחתי בכאב והחזקתי את אוזני.
רק הקולות של הרכבת הנוסעת עוררו אותי ממעטפת הכאב.
"לא!! רגע!!!" צעקתי וקמתי מהר והתחלתי לרדוף אחרי הרכבת. הראש שלי עדיין צרב.
נפלתי על הרצפה וראיתי במטושטש את הרכבת עוזבת בלעדי. הרכבת שהייתה הסיכוי היחידי שלי להגיע הביתה לאשתי ולבת האהובה שלי כפי שהבטחתי. הרכבת האחרונה להלילה.
חרקתי שיניים והעיניים שלי התמלאו דמעות של כעס.
אחרי שהיא כבר נעלמה בחשיכה שהשרתה המנהרה שאליה נכנסה, קמתי והלכתי בצעדים רחבים וכועסים אל ווילי.
"מה אתה עשית!?!?!" צרחתי עליו בעודי מחזיק את הזרוע שלו ומרביץ לו בלי הכרה. עכשיו אני הייתי הצד החזק בקרב המכות שלנו. ווילי התחנן שאפסיק אבל לא יכולתי לחשוב על משהו אחר מלבד להחזיר לו כעונש על כך שהוא מנע מימני את האפשרות לראות את המשפחה היקרה שלי.
בשלב מסוים נפל לי האסימון שאני מרביץ לאדם זקן וחסר ישע כמו אגואיסט ברברי ושלא הוא האשם אלא אני. אני זה שנגעתי בו והוא רק הגן על עצמו.
עזבתי אותו מיד. הוא שכב על הכתף שלו ולא זז.
השפתיים שלי רעדו. צנחתי על בירכיי וטלטלתי אותו בלי הרף "ווילי!!!" צעקתי. הוא לא זז. חטפתי את הזרוע שלו ולחצתי על הווריד שמתחת לכף היד שלו. לא הרגשתי דופק.
"לא..לא! לא!!!" צעקתי והתחננתי שכל זה לא היה קורה. אילו הייתי מרסן את עצמי קצת יותר!
לא יכולתי להאמין שאני עומד מול גופה שאני גרמתי למותה..
חפנתי את ראשי בכתף המצחינה של ווילי. בכיתי.
לפתע שמעתי מישהו יורד במדרגות וצועק "מה קורה שם!?"
שיט! סיננתי וניגבתי את הדמעות. קמתי מהר ולא ידעתי מה לעשות. דום לב! זהו! אני אגיד שהיה לאיש הזקן כאן דום לב!
רגע..מה אני נפלתי על הראש!? המשטרה בטח תגלה שהוא מת ממכות!! מה אני עושה!? מה אני עושה!?!?
הסתובבתי כששמעתי שמישהו מתקרב אלי מאחור.
"מה זה? מה הולך כאן!?" זה היה איש רחב כתפיים עם מדים של חייל. הוא התקרב אלי בצעדים רחבים ומהירים והביט בי במבט חוקר וחשדני. הייתי חייב להמציא משהו לפני שהוא יגיע אלי!!
"אההה…האיש כאן. הוא..התחיל לחבוט בעצמו עם הקערה שכאן, בטח יש לו איזו בעיה נפשית.." גמגמתי מהר וזכיתי שהחייל יפנה, במקום לתפוס את צווארון חולצתי, אל ווילי והשתופף לידו והביט בו, חוקר.
נשמתי עמוק ומשכתי באפי. מהבכי עדיין עיני האדימו ונזלת נזלה מאפי.
החייל סובב את ראשו אלי.
בלעתי את רוקי.
"תגיד אתה עושה צחוק?" הוא שאל והביט בי כאילו שיקרתי לו שקר גס ממש בלי להתבייש.
החוורתי.
הוא פתח את פיו כדי לומר משהו ואז וויתר ופשוט קם אלי ותפס את הזרוע שלי.
"היי! מה אתה.. תעזוב אותי!!!!" צעקתי, מוחא, אבל הוא התעלם מימני והרים את המכשיר קשר שלו.
הוא דיבר עם מישהו אחר משהו שלא הבנתי ואז החזיר את המכשיר לחגורה שלו וגרר אותי אחריו.
התנגדתי וניסיתי להשתחרר מימנו. לא ידעתי, איך, אבל עלו עלי. החייל הרציני הוציא אותי בכוח מהרכבת התחתית אל האוויר הקר של הרחוב החשוך ונעצר ליד ג'יפ של הצבא.
"תיכנס.." הוא דחף את הזרוע שלי והניח את ידיו על מותניו וסימן לי להיכנס עם הגבות שלו.
הבטתי בו ואז לא יכולתי לשלוט בעצמי וברחתי כל עוד נפשי בי.
"היי!!" הוא צעק והתחיל לרדוף אחרי.
רצתי כמו מטורף, לא יודע לאן. לא היה לי זמן לחשוב איך למצוא את הדרך הנכונה שתעזור לי להיפטר מימנו. דווקא הכרתי את הרחובות באזור טוב למדי. אני עובר במקומות האלו בכל פעם שאני חוזר הביתה מהעבודה. אבל עכשיו רצתי בתוכם כמו ארנב בתוך מבוך כשזאב רודף אחריו. מבוהל וחפוז.
הגעתי לצומת. לא ידעתי לאן לפנות, כלומר, כבר עמדתי בין שתי הדרכים ולא היה לי זמן לחשוב. החייל כבר היה ממש מאחורי.
רצתי שמאלה. לרוע מזלי, זאת הייתה עלייה ואני לא הייתי בכושר. לאומת החייל שרץ בה כאילו הוא רץ מרתון שרק התחיל את המסלול.
הייתי חייב להיפטר מימנו. לא היה לי שמץ איך. הרגליים שלי כבר כמעט ולא יכלו לעמוד בזה יותר ועם כול צעד מעדתי קדימה יותר ויותר, מתנשף כמו משוגע. החייל הבחין בחולשתי והגביר את הקצב וכמעט שתפס בחולצתי אלא שאז חריקת בלמים מחרישת אוזניים גרמה לו לעצור. מכונית כמעט התנגשה בו.
ניצלתי את זה ובכוחותיי האחרונים סיימתי את העלייה ופניתי ימינה. מסתכל במבט חטוף לעבר החייל. הוא קילל את הנהג. הוא לא ראה אותי פונה.
המשכתי לרוץ ועצרתי ליד תחנת אוטובוס. מחזיק ביד אחת את העמוד עם השלט של קווי האוטובוסים וביד השנייה משעין את גופי על הברך שלי. הלב שלי דפק כל כך חזק שיכולתי להישבע שהוא פועם בתוך הראש שלי, בין האוזניים, מאחורי השיניים אפילו! במקום בחזה.
שמעתי צעדים של איש רץ.
החייל. אמרתי לעצמי והכרחתי את הגוף הרועד שלי להיצמד לקיר של התחנה ולנשום בשקט. מה שהיה קשה לי מאוד..
הצעדים הפסיקו. בטח הוא עומד ממש מעל העלייה ותוהה לאן פניתי. לבסוף, אחרי כמה שניות שנמשכו כנצח, שמעתי את אותם הצעדים רצים לכיוון השני.
אחרי שהם התעמעמו העזתי להציץ וראיתי את החייל רץ ומתרחק מימני.
נשמתי לרווחה ואסרתי על עצמי לשבת, ולא יתפסו לי השרירים. וזה בדיוק מה שהיה חסר לי.
הייתי לבד בתחנה. ולמעשה ברחוב.
כשהגוף שלי התחיל להירגע מהריצה הפתאומית שהנחתתי עליו, בדקתי בשעון שבפלאפון שלי מה השעה.
אוי לא… השעה הייתה כבר שתיים עשרה ועשרה.
חשבתי על האפשרות ללכת מכאן ברגל הביתה, וזה היה אפשרי אבל ההליכה הייתה ארוכה מאוד והגוף שלי היה חצי ממוטט.
רק אחרי שהרגשתי כרגיל שוב, הרשתי לעצמי לשבת והעיניים שלי נעצמו כמעט מיד.
לא לא.. אסור לי להירדם! אולי החייל יחזור! אמרתי לעצמי ונשארתי ער. העיניים שלי צרבו מעייפות ובכי.
עכשיו, שהכול היה שקט וחשוך מסביב, ורק אור הפנסים הרס מעט את החושך ורק צרצור הצרצרים הרס כמעה את השקט. כל המחשבות התרוצצו בראשי בלי הפרעה.
אני רוצח? רצחתי בן אדם…אני מטורף..כן. אני רוצח. אני כל כך מתחרט. הלוואי שווילי יהיה חי!
רק חשבתי עליו ושוב דמעות עלו בעיני. הרגשתי מחנק בגרון.
בכיתי בתוך כף היד שלי. נזכרתי במבטים המתחננים שלו שאפסיק להכות אותו. איך יכולתי להיות כזה מטומטם!? איך!? זאת בסך הכול רכבת!!! לא….
זה בסך הכול מטבע..
דחפתי יד לכיס והוצאתי את המטבע החלוד. הוא נצץ אלי באור פנס הרחוב.
למה ווילי פחד ממך כל כך? הבטתי בו וכאילו הדמות של נשיא אמריקה שהיה טבוע בו ניסה להסביר לי. לא הבנתי דבר.
לפתע שמעתי קול של רכב. אני לא מאמין! איזה נס! אוטובוס התקרב!!
קמתי בבת אחת וירדתי לכביש ונופפתי בידי. לא הייתי מוכן לוותר על האוטובוס הזה בשום אופן!!. האוטובוס עצר ואני נסוגתי למדרכה.
הנהג פתח את הדלת.
"תגיד אתה מטורף?" הוא מיד שאל במבט רוגז.
"מצטער" אמרתי למרות שהייתי מאושר כל כך.
עליתי ושאלתי אותו אם הוא מגיע לשכונה בה גרתי.
"אהה..מצטער בחורצ'יק.. המקום הכי קרוב זאת סמטת "הוֹלִידֶדְסְ" הוא אמר לי במבט קצת חרד.
"אהה…בסדר.." עניתי גם. השכונה הזאת הייתה השכונה הכי מסוכנת בעיר שלי.
היו שם מפיונרים ושוק שחור ולכלוך והמון סמים וזונות. אף אחד לא היה רוצה להיכנס לשם.
"אבל..אתה לא יכול להוריד אותי ברחוב שלי? זה ממש קרוב! ויש באוטובוס רק איש אחד!" שנינו הבטנו על אפרו אמריקאי אחד שנחר בשקט כשראשו נשען על החלון כמה מושבים מאחורינו.
"אני לא יכול, מצטער, יש לי דרך בסיסית ואני לא יכול לסטות מימנה רק כי יש פה אנשים מפונקים שלא יכולים ללכת כמה מטרים ברגל" אמר לי הנהג ונשפתי אוויר דרך פי בכעס עצור.
"בסדר.." אמרתי והלכתי לכיוון המושבים האחוריים.
"הי הו! עצור מיד! האוטובוס כאן לא חינם!" צעק לי הנהג והאיש הישן התעורר, הביט דרך החלון וכשראה שהוא עוד לא בבית חזר לנמנם.
"אוףף.." הסתובבתי וחזרתי אל הנהג.
"כמה זה?"
"שבע עשרים"
הוצאתי את הארנק שלי ושילמתי לו.
"אתה באמת לא יכול רק להוריד אותי ברחוב שלי? יש לי אישה וילדה שמחכות לי!"
"נחש מה, גם לי יש אבל הילדים שלי מוכפלים פי שניים משלך!" הוא אמר בגסות רוח.
הוא נתן לי את הקבלה שיצאה מהמכונה שהייתה לידו והתחיל לנסוע בלי לחכות שאתיישב.
מעדתי קצת קדימה. קיללתי אותו בשקט.
התיישבתי מהר ונאנחתי.
מוללתי את הקבלה בידי. דחפתי אותה לכיס כדי להראות לאשתי שיש לי סיבה מוצדקת לאיחור שלי.
הו..אבל ממש לא ידעתי עוד כלום…

המשך יבוא…


תגובות (1)

וואו! תודה!!! ☺

04/04/2011 19:32
15 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך