ספר מס' 1 – פרק 4

"ליאה. אדון לוי מחכה לפגוש אותך" הודיעה לי הפקידה בכול מאופק. יכולתי לקרוא בטון שלה כמה היא מרחמת עלי. הלכתי בשקט לחדר הגדול והצבוע לבן בוהק, המחולק בחציו בחלון זכוכית גדול, עם שולחן עץ אחד ארוך משני הצדדים, ושלושה חורים בזכוכית מול כל כיסא בכול צד. בכיסא האמצעי, מהעבר השני של הזכוכית ישב איש. הוא היה נראה כאילו הזדקן בעשרות שנים מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. מצחו היה חרוש קמטים ארוכים ושערו הקצוץ האפיר. אבל העיניים השחורות והבוהות, שיכולות לספר סיפור שלם במבט אחר, הן לא השתנו כלל. התחושה שהציפה אותי לא הייתה שנאה, היא הייתה געגוע. געגוע לכל הדברים הטובים שהיו. געגוע לכמה שאהבתי את אותו אדם פעם. הוא הרים את מבטו ובחן אותי ארוכות. הגעגוע נעלם שלא היה. הזיכרון המפחיד, של העיניים השחורות הרוצחות באותו לילה, חזר אלי בבת אחת והרגשתי איך הכעס משתלט עלי. בקושי הצלחתי להכריח את עצמי לשבת על הכיסא מולו. זזתי באי נוחות בכיסא, מרגישה את הכעס דוחק בי לשבור את מחיצת הזכוכית ולחנוק אותו. להכות אותו. לגרום לו סבל וכאב על אותו סבל שהוא גרם לי. "גדלת" הוא מלמל ביובש כשראה שאני מתיישבת בסופו של דבר. "הזדקת" מלמלתי בארסיות. "טוב, הכלא זה לא בדיוק מכון כושר וספא" הוא גיחך לעצמו, כאילו זאת איזו סוג של בדיחה פרטית. נשפתי אויר בכעס, לא אומרת דבר. "את לא יכולה לתאר לעצמך כמה אני מתחרט" הוא לחש, אבל אני שמעתי. "אני חושבת שאני יכולה לתאר לעצמי" מילמלתי לו בחזרה. "אני כועס על עצמי יותר ממש שאת יכולה לחשוב. אולי יותר ממש שמגיע לי" הוא התחיל להיות תקיף, והרגשתי את הדמעות מטפסות לי בגרון. עצרתי אותן בכל כוחותי. "לא משנה כמה אתה כועס, תמיד מגיע לך יותר. מגיע לך יותר מכל הכעס שאפשר לכעוס בכל העולם" הפנתי אליו מבט שונא. "אני יודע. שוב, אני יודע. אז למה הסכמת לבוא, כדי לכעוס עלי יותר? אני יודע שכל זה מגיע לי. ואני כל כך מצטער" עיני נצצו, חרטה אמתית. "עכשיו במבט לאחור אני לא באמת יודעת למה באתי" קמתי מהר מן הכיסא והלכתי לעבר הדלת. "ליאה, חכי" הוא שלח אלי קול תקיף אך מתחנן. הפנתי אליו מבט מהוסס. "פשוט.. תיזהרי. אל תסמכי על אף אחד. בני אדם הם.. מסוכנים" הוא היה עצוב, אבל לא היה לי שום מקום לרחמים. "נכון. אתה לימדת אותי את זה בדרך הקשה" טרקתי את הדלת ביציאה ורצתי לעבר דלת היציאה הראשית. בעודי עומדת, חסרת אונים באמצע הרחוב הומה האדם, הדמעות השתחררו, וטפטפו על המדרכה ללא הפסקה. נפלתי לישיבה, ולא רציתי לקום עוד לעולם. התכווצתי באמצע המדרכה, הרחק מהבית, ונתתי לדמעות לזלוג בכל בכול הכוח.
בשלב מסויים, קמתי – והתחלתי לרוץ. מעולם לא הייתי מצטיינת בספורט, ולא מצאתי שום עניין בפעילות גופנית. אבל הריצה הרחיקה את הכאב, יותר נכון – עקבה אותו. כשעצרתי כדי להסדיר את הנשימה, שמתי לב שאני עומדת לבד ברחוב צדדי – ואפלה אופפת אותי בכל מקום. צעדים. תחילה חשבתי שאלה צעדי שלי, אבל אני עמדתי רועדת ומפוחדת, ולא הולכת לשום מקום. גיליתי את הדמות הגבוהה שהתקרבה אלי מן הצללים. כאילו היא חיקתה לי שם. המשכתי לרעוד – הפעם מפחד. "תתרחק ממני!" רציתי לצרוח, אבל הצרחה נתקעה בגרון ולא יצאה החוצה מרב פחד. אז המשכתי לעמוד לרעוד שם, באמצע הרחוב. הרגשתי את צינת הלילה בבת אחת. צל ארוך ושחור התקרם לעברי, יכולתי להרגיש את הנשימות האיטיות שלו, מתקרבות אלי יותר ויותר… "שלום!" הפנתי אליו ראש, וכיווצתי את עיני בתהייה. הדמות שציירתי בראשי, לא הייתה דומה כלל לדמות שעומדת מולי. בדמיוני ראיתי גבר בגיל העמידה, שיער שיבה קצוץ וזיפים עבים. היה לו עיניים שחורות ומבט רצחני. נחרדתי. התוקף שעלה בראשי היה אבי. "שמי הוא מייק" הציג את עצמו האדם שמולי. עדיין התקשתי להאמין, אבל הוא היה אמיתי – לא שום פדופיל, או עבריין. הוא היה צעיר – גדול ממני בשנה או שנתיים. גם בחושך הכמעט מוחלט, יכולתי לראות את תווי פניו בשלמותן באור הרך של מנורת הרחוב המהבהבת. עיניים כחולות מדהימות, שיער שחור וקצוץ, שפתיים דקות, אף סולד ועצמות לחיים גבוהות. הוא חייך חיוך קטן ועיניו נצצו בשובבות. רק אחרי כמה רגעים שמתי לב שאני מחזירה לו חיוך בחזרה. פתאום קלטתי שלא עניתי לו הרבה זמן, תשקרי. קול בתוכי הזהיר, אבל מול אותן פנים כנות ושובבות לא יכולתי להגיד שום דבר מלבד האמת. "אני ליאה" הוא לחץ את ידי ופרץ של חמימות התפשט בידי. "אז תגידי.. מה את עושה כאן?" הבטתי סביב בזהירות, קלטתי שכבר ממש מאוחר, אני במקום בלתי מזוהה בעיר. אלה הרגעים שאני שמחה שאף אחד לא מחכה לי בבית. "אני… אני לא יודעת" אמרתי ברצינות, בוחנת אותו שוב ושוב, ולא מרפה ממנו את העיניים. "איפה את גרה?" הוא שאל בחשש. הוא בטח חושב שאני מטורפת. מלמלתי בשקט את שם הרחוב ושם העיר. והוא הרים את גבותיו בהפתעה. "טוב.. זה די רחוק," הוא ציין עובדה. תהיתי עד כמה רחוק. "בואי אחרי, אני אסיע אותך" כשהוא אמר מילים אלה, התרחקתי צעד מהיר לאחור באופן אוטומטי. אם יש דבר אחד שלמדתי מסבתא שלי, זה לא לבטוח בזרים ולא לנסוע איתם. במיוחד שאת לא יודעת איפה את. "טוב א…" התחלתי לגמגם. "אוי, אל תפחדי" הוא צחק צחוק משוחרר ושרירי פני נרגעו ושיחררו חיוך רחב. מה קורה לי? "תחשבי עלי כעל חבר" הוא תפס את ידי ומשך אותי אחריו, ואני לא הפסקתי לפזול לידינו המשולבות. רציתי למחות, אבל לא רציתי. רציתי להעיף את היד שלו ולברוח, אבל הוא משך אותי אליו בדרך כמו מגנט, ואני לא מדברת על ידינו השלובות. אני.. נהנתי. חלק בתוכי ציווה עלי להשתחרר, זה אחד שניתן לסמוך עליו, את לא צריכה לפחד. אז נתתי לאינסטינקטים שלי מנוחה, והחזרתי את החיוך הרחב על פני, הרגשתי מוזר. החיוך לא היה שם הרבה זמן. לחשוב עליך בתור חבר? חשבתי, טוב, זאת לא תיהיה בעיה בחנתי את דמותו החסונה והחזקה כאשר הוא הוביל אותי לדרך הנכונה וצחקתי בהקלה, בהרגשה שאני הולכת בדרך הנכונה.