ספר מס' 1 – פרק 5

5
מייק העלה אותי למכונית כסופה וחדשה, והסיע אותי הביתה בעוד מוזיקה חרישית מתנגנת ברקע. ברגע שהוא הדליק את החימום הבנתי כמה הייתי קפואה, והוא היה צריך לכסות אותי במעיל שלו כדי שאפסיק לרעוד. הוא הדיף ריח חזק של אדמה רטובה, אחרי הגשם הראשון. נשמתי אותו עד כמה שאני יכולה, עד שהוא חשב שיש לי התקף אסתמה. צחקתי. "אני בגיל תשע עשרה, וסיימתי את התיכון בשנה שעברה" הוא סיפר בזמן שהוא נהג, ואני רק רציתי שיאריך עוד את הנסיעה. בסופו של דבר, המכונית נעצרה, והופתעתי לגלות שהוא עצר בדיוק מול הבית שלי, כאילו… הוא ידע לפני כן איפה אני גרה. מיהרתי לבטל את מחשבתי המטופשת ויצאתי כשהוא פתח למעני את הדלת. כשנעצרנו מול דלת הבית שלי, פתאום שתקנו. תבעתי בעצב מתסכל כל כך מהמחשבה שהוא יעזוב. "טוב, אז ליאה פוואו, איך אני אדע שאת לא ממשיכה להסתבך בצרות? אני לא אהיה פה כל פעם להציל אותך" הוא חייך חיוך שובב. לא יהיה פה כל פעם? לא. הוא לא עוזב אותי לתמיד, בחצי שעה שהייתי איתו הרגשתי… מאושרת. כן, בדיוק. פתאום עלה בי רעיון. "אולי אני אתן לך את המספר טלפון שלי?" אמרתי בהתרגשות מופרזת, והתחלתי לשנוא את עצמי. "אתה יודע.. ש.. שתיהיה בסביבה למקרה ש.. משהו.. לא שמשהו צריך לקרות, אתה יכול לבוא גם ככה אבל פשוט.." מיהרתי לתקן את עצמי אבל לא הספקתי לגמגם, ייחלתי שמישהו יהרוג אותי. או לפחות, יפסיק אותי. "נשמע כמו רעיון מצוין" הוא הפסיק אותי עם חיוך זוהר וגדול ושלף עט ונייר מהכיס. רשמתי במהירות את מספר הטלפון הנייד שלי, מספר הטלפון של הבית, הכתובת שלי, של הבית ספר, של סבתא ואפילו מספר הטלפון של סבתא. רק אחר כך הבנתי שזה לא רעיון כל כך מוצלח. בדקתי שלוש פעמים כל מספר, קיפלתי והנחתי לו בכף היד המושטת, מפחד שיראה כמה הגזמתי. הוא הכניס את הפתק לכיס, אבל לא הסיר את מבטו מפני, מחייך. החזרתי לו חיוך, והתחושה הייתה משכרת. "אני אתקשר" הבטיח והלב שלי פרפר. "נתראה?" הוא שאל אותי בהיסוס. "נתראה" אמרתי בחוסר חשק כשהוא התרחק. הוא נפנף בידו והסתובב למכונית. גם שראיתי את המכונית מסתובבת ונוסעת הרחק – הרחק, המשכתי לעמוד שם, באמצע החשיכה, מציירת בדמיוני את פניו של מייק שוב ושוב, כל פרט קטן שנחרט בזיכרון שלי, מחשש לשכוח אותן. כששמעתי בפעם העשירית את צלצול הטלפון מהבית, הבנתי שזאת סבתא, ופחד פשט עלי שהיא תבוא לכאן, ותהפוך את המקרה הזה, ביחד עם מייק, ללא יותר מפרי דמיוני. נכנסתי הביתה ומיהרתי לחייג את המספר שלה. "סבתא?" שאלתי בחשש שהיא לא אמרה דבר לאחר זמן מה. כיווצתי את העיניים בפחד מזרם הצעקות שינחת עלי בעוד כמה רגעים. "ליאה? זאת את?" היא אמרה בקול חלוש ומפוחד, הוא גרם לי לפחד הרבה יותר. "סבתא? את בסדר?" שאלתי בחשש. "כן, אני.. פשוט הרגשתי קצת לא טוב. את בבית? הכול בסדר אצלך?" מטון הדיבור שלה הבנתי שזה היה הרבה יותר מקצת לא טוב, אבל היא נוהגת להסגיר דברים מסוג זה. "אצלי בסדר, למעשה מעולה, אבל אני פוחדת שקרה לך משהו" עניתי לה, יודעת כבר מה התשובה. "אל תיהיה מגוחכת! אני אהיה בסדר, עכשיו לכי לישון מיד!" היא ציוותה ואני גלגלתי עיניים. "כמובן סבתא" לחשתי וניתקתי את הטלפון בזהירות, כאילו אני עלולה לפגוע בה. הבטתי סביב על הבית החשוך, והרגשתי יותר לבד מאי פעם. מייק לא פה, הוא איפשהו בבית, רחוק. ועצם העובדה שהוא לא לידי, מחזירה אותי להיות פגיעה כמו לפני שפגשתי אותו. כמו לפני הלילה החשוב הזה. הצצתי בשעון, השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. פתאום העייפות עטפה אותי וגררה אותי למיטה. לפני שסגרתי את העיניים חשבתי על הערב שוב. חזרתי שוב על השיחה שלנו, על כל מילה בנפרד, וחזרתי עוד מליון פעם על פניו המיוחדות, על שערו השחור, עיניים התכולות וחיוכו הכובש. עצמתי עיניים בחיוך, בעודי מדמיינת את מייק יושב על ידי על המיטה ומלטף את הראשי. אבל אותה תחושה נעימה לא נשארה הרבה זמן. אפילו מייק לא יכול לגרש את הסיוטים, את המציאות, ואת עיני הרצח הנחושות של אבי, לוטשות מבט מחויך ברגעיה האחרונים והנוראיים של אמי. מכלות את החיים עצמם.
אור הבוקר הקלוש שהסתנן דרך הווילון שלי, סימן לי שעלי לקום ליום השני התיכון. גם השעון מעורר, שניגן מנגינה צורמת ולא פוסקת, ממש תבע ממני לקום לבית הספר. הטלפון שלא הפסיק לצלצל במספר שקבעתי להיידי, תיק בית הספר שזרוק על הרצפה, כאילו בנוח, אך שולח אלי גלים של רגשות שאמה. כל אלה רצו למשוך אותי לקום, להכין לעצמי ארוחת בוקר קטנה ולרוץ לתחנת האוטובוס. אבל הגוף שלי, משוחד היטב בנפש החולה, לא נענה אליהם. הרגשתי מותשת, והפעם לא בגלל חוסר השינה הנורא. הרגשתי מלאה במחשבות שמכבידות עלי, וכובלות אותי לסדיני המיטה החמימים. אבל הדרך אל בית הספר פיתתה אותי. היא סיפרה לי שקרים על אושר, חברים. על שפיות. אגרתי את כוחותי והתרכזתי ביד ימין. תחילה, הנעתי את האצבעות בזהירות, והחלקתי אותן על מזרן המיטה. הפעלתי עליהם עוד מעט לחץ, והם התאגרפו לחצי אגרוף על המיטה. בזהירות גמורה, מרוכנת את כל המחשבות, עשיתי זאת גם ביד השנייה. תחושת הזמן שלי אבדה לחלוטין, ולא ידעתי כמה זמן שכבתי שם. כל מחשבותי היו נתונות לשתי לילות בלבד, כאילו כל היווצרי נתון בין שני הלילות הללו, בין הרע, לטוב. בין הכלא, לחופש. בין הרצח, לחיים. אחרי ריקון ממושך של המחשבות, מאתמול בלילה ומהלילה הרחוק ההוא, הסתננה מחשבה אחת על פני השטח. לא, לא מחשבה, אלה… זיכרון. קובץ אותיות יפות, הברות שהתנגנו בהרמוניה מושלמת. "אני אתקשר. נתראה?" זכרתי כל פרט מאותו רגע, שהוחתם ונחרת בתוכי בתנועות עדינות אך החלטיות, צורבות ודוקרות. משאירות זיכרון חרוט עמיד למדי, שמוכן לרדוף אותי לנצח. איך, אפילו במימד אחר, רחוק עד אין שיעור מהמקום בו אני חיה, איך לא ארצה להתראות שוב עם מייק. איזו שאלה טיפשית, "נתראה?" כאילו ביקוריו והפגישות איתו נתונות לשיקול דעתי. כאילו שאני מטילה את הקטן שבספר אם אני רוצה לבלות איתו יותר. פתחתי את עני, ושמתי לב שאני עומדת, הולכת. רצה. אני רצה עם התיק שלי על כתפי, רצה כמה שיותר מהר, במטרה להגיע לאוטובוס לפני שיעזוב. בן אם זה היה נס, או סתם צירוף מקרים, כמה רגעים אחר כך ישבתי במושב הקידמי הרגיל שלי באוטובוס, המחומם מכמה חורים מפוספסים של מיזוג אוויר. אדים הצטברו על החלונות, הרמתי בזהירות את ידי, וניגבתי בעדינות את האדים כדי שאוכל להביט מבעד לחלון, מדהים. כאילו בן הלילה החורף פשט על העיר. שלוליות ארוכות וצלולות, מדרכות ספוגות מי גשמים, וירוק. ירוק בגינות המעטות, ירוק בעשבים בין לבני המדרכה. ירוק במדשאות שבפראקים הציבוריים. ירוק עז וחזק, ירוק עדין ומלטף. ירוק רענן וטרי, מעוטר בטיפות מים שהרוקדות עליו לפני מנגינת הרוח. בכל הגוונים והסוגים, פרחים צצו, כאילו בן לילה. שמתי לב שאני לא יכולה לחכות לצאת החוצה מהאוטובוס הכובל ולשאוף את אוויר החורף, להציץ על העננים האפורים הגדולים ולשכב במדשאות הרכות והמזמינות. מתי הפכתי לחובבת ירק? תהיתי לעצמי. כאילו מהרגע שקמתי הבוקר, כל רגע היה מפורט, ויכולתי להתרכז בפרטים המדהימים של הרגע, להרגיש אותו, ולראות את העולם בצורה שונה. המשכתי לשבת בשתיקה באוטובוס, מציצה מדי פעם בתיק שלי. מצפה. מקווה. יותר מכל, רציתי לשמוע את הצלצול מתנגן, אותו צלצול שהיה סתמי, יהפוך בן רגע למזמין, טהור. עדין וקטיפתי. רציתי לשמוע את קולו המתנגן של מייק, שיהפוך את היום המיוחד והמרגש הזה למושלם. אבל כשהטלפון לא מצלצל רגע ארוך, אני בודקת שוב ושוב אם הוא מודלק, אם יש בטרייה ואם הצלצול לא מושתק. הכול היה בסדר, אז הסכתי את דעתי במשחק מטופש כדי לא לאבד את השפיות. כשירדתי מהאוטובוס, מלאתי את הריאות בחורף – גשם, נבטים, פרחים מכל הסוגים. הלכתי בשביל המוביל אל התיכון, והוא לא היה נראה לי כל כך כמו אתמול. נתתי לו את הכתובת של הבית ספר, הוא יכול לבוא לבקר אותי. חשבתי בחיוך. קטפתי פרח לבן וגדול, מדיף ריח משכר חושים, והרחתי אותו בשקיקה. "הפכת למסניפה מקצועית?" צץ פתאום אריק בחיוך התמידי המטופש שלו. המשכתי לחייך, אבל זה רק כי חשבתי על מייק. אשמתו אם הוא חשב שהתכוונתי לחייך אליו. הוא הרחיב את החיוך עוד, ואני לא יכולתי שלא להשוות את החיוכים שלהם. החיוך של אריק סתמי, מתמיד. אפילו טיפה מעצבן. אבל החיוך של מייק, הוא היה עדיך, רך ומלטף. החיוך שלו היה זוהר ומהפנט. לזכות בחיוך ממנו – היה בשבילי כמו מדליית זהב. מדהים שכל הרגשות האלה צצו בגלל לילה אחד קול עמוק בין המחשבות מפקפק. ומה עם ספר החוקים הגדול – "לעולם לא אסמוך על גבר וכאלה" הדחקתי את הקול לפינה הכי חשובה ועמוקה, שירקב לו שם ולא יפריע לי, מייק לא יפגע בי לעולם. "אז.. תגידי" אריק התחיל לשחק באצבעותי באי נוחות. "בקשר לשבת בערב.." הוא התחיל למלמל והיידי פתאום קפצה בן שנינו, ובאותו הרגע רציתי להעניק לה חיבוק דוב ענק. "הפרעתי לכם?" היא אמרה בזעזוע עצמי והתרחקה צעד אחורה. "לא! ממש לא" עניתי בשביל שנינו שאריק התחיל למלמל משהו. לקחתי את ידה של היידי בעליזות ודילגתי איתה לעבר הכיתה. "את ממש מוזרה" היא צחקקה ואני הצטרפתי. מהבוקר, שהרגשתי סוג חדש של אושר, תקווה. אבל יחד איתה, התלוותה אליה תחושה מעצבנת, מכרסמת לי את הבטן מבפנים. קוצר רוח. למה הוא עוד לא התקשר? הוא לא רוצה לוודאות מה קורה איתי? הוא לא חיבב אותי? השאלות הציפו לי את הגרון והעלו את הדמעות לעמדות שלהן, צורבות לי את העיניים. היידי בחנה אותי בחיוך. "את עושה לי המון בעיות" היא אמרה בחיוך ענק ובטון גבוה, כאילו אני הילדה הקטנה שלה שלא עשתה את מבוקשה והסתבכה שוב בצרות. "אבל אני אוהבת אותך" היא חיבקה אותי ואני החזקתי לה חיבוק בשמחה. כי, להפתעתי, כאשר אני לא סובלת, היידי דווקא נחמדה. אולי הגישה שלי בעצם הייתה קשורה לאומללות שהציפה אותי, משכה אותי לטבוע בתוך הכאב. אבל בעזרת מייק, אני שוחה שוב, ונאבקת לעלות למלאה, אולי אפילו לחיים פחות או יותר רגילים. היישבנו במקומות בכיתה, והתיכון הציף אותי, ברור וחזק כל כך. כאילו אתמול כל העולם היה מטושטש, מאורפל, ועכשיו החיים שלי מתגלים לפני, והם לא כל כך נוראיים, מסתבר. כל הזמן הייתי בטוחה שהמציאות זה מה שקרה באותו לילה, אבל יש גם מציאות שונה. מציאות שהיא מייק.