על הקצה (פרק ניסיון)

אני מרגישה שלבי עומד לפרוץ מהחזה שלי, כבר כמה ימים שאני מרגישה זאת, מאז שהם התחילו לרדוף אחריי. אני עברתי כבר את כול העיר, אני לא יודעת איפה אני אבל אני יודעת שלא אוכל להמשיך עוד הרבה. קולות ירי נשמעים מאחוריי, הם קרובים, קרובים מדי. אני מגבירה את הקצב, ונתקלת בדוכן קטן של פירות וירקות, בעל הדוכן צועק אליי אבל אני לא מסוגלת לשמוע, כולי עסוקה רק באיך לגרום לרגליי להגביר את המהירות. עוד קולות ירי נשמעים, אבל הפעם הם קורעים את בגדי, ומשאירים צלקות מדממות. אני כבר לא פוחדת, אני רק רוצה שהם יעזבו אותי, שינחו לי לנפשי, רק שיתנו לי לחיות את החיים שלי בשקט. בבית האומנה בוודאי חושבים שנחטפתי או שברחתי, או שהם בכלל לא מרגישים בחסרוני. התעוררתי ממחשבותיי שהגעתי לפנייה שמובילה לשכונות הפשע, את המקום הזה אני מכירה טוב, זהו המקום בו נולדתי וגדלתי, בו למדתי כול מה שאני יודעת. נכנסתי לתוך האזור וחלפתי על פני בניינים רעועים וחבורת של אנשים ששותים או משחקים קלפים, לא אהבתי את בית האומנה אבל הוא היה מקום שנתן לי הזדמנות להתחיל מחדש, בלעדיו הייתי עוד מסתובבת בשכונות וגונבת אוכל ובגדים מחניות. קולות הירי הרמים התקרבו אליי והבנתי שהאטתי את קצבי, נשמתי נשימה עמוקה ופתחתי בריצה מהירה, האדרנלין זרם בתוכי, הוא לא אפשר לי לראות שום דבר רק את הדרך הלאה, הדרך הארוכה "תעצרי כבר כלבה" שמעתי מאחוריי את קולו, הקול גרם לדמי לקפוא.