על הקצה, פרק 2

אני יודעת שהיא תחזור, היא לא תשאיר אותי פה לבד, היא הבטיחה לי. היום בערב היא תשב על המיטה שלי ותספר לי סיפור, היא תספר לי את הסיפור שאני הכי אוהבת, הסיפור על אנסטסיה הלוחמת.
"אליס רוסטין, מה את עושה פה?" אדריאן, אב הבית של בית הספר, אני שונאת אותו, חלק
מהתלמידים חושבים שהוא השטן בדמות אנושית. המילים לא מסתדרות לי, ובמקום זה אני
מתחילה לגמגם. "כן, אני מחכה לתשובה, מה את עושה בבניין ההנהלה?" הוא משלב את ידיו,
ועל פניו מבט שנאה. "אני באתי לדבר עם הנרי" אני אומרת בשקט, עד שאני בקושי שומעת את עצמי. מבט השנאה הופך בהדרגה למבט של תימהון "עם הנרי? את? מה בדיוק יש לך לשאול אותו?" הוא מסתכל אליי כאילו נפלתי ממאדים "רציתי לדעת אם הוא יודע משהו על ההעלמות של אייט" אני מתחילה לשחק בשולי חולצתי, מבטי תקוע על הרצפה. אני שומעת
את קולות צעדיו מתרחקים ומרימה את מבטי, הוא כבר לא נמצא שם, אני בוחנת את כול
הכיוונים, הוא הלך, אבן ירדה מלבי. אני פונה שוב לצאת מבניין ההנהלה, המקום הזה מפחיד, הוא שקט כמו בית קברות.
השמש מסנוורת את עיניי, אייט תמיד אמרה לי שיש לי עיניים יפות, אבל אני שונאת אותם
הייתי רוצה שהיו לי עיניים כמו שלה, אפורות וגדולות. המחשבות עלייה מעציבות אותי יותר,
היא לא באמת נעלמה, היא רק מתחבאת ומחכה שאני אמצא אותו, כן זה כול הסיפור, היא רק
מתחבאת, אני מתחילה לרוץ, היא בטח מתחבאת ביער עם ניקו, היער לא כול כך רחוק, אם
אני אצליח לתפס על החומה כמו אייט אז אני אגיע לשם ואמצא אותה. אני יכולה לראות את
החומה מרחוק, היא גבוהה, אני עומדת על קצות האצבעות ומנסה להיאחז בקצה העליון שלה, אבל אני נמוכה מדי, אולי אם אני אתפס על העץ ואקפוץ אל החומה אצליח לעבור אותה, אני מטפסת על העץ, הגעתי כבר לגובה של החומה, כול מה שנשאר זה לקפוץ, אני לוקחת נשימה עמוקה וקופצת "אהה" צרחה נפלטת מפי, במקום לנחות על החומה נפלתי על האדמה הקשה ונשרטתי מן ענפי העץ, דמעות מתחילות לזלוג מעיני, לא אני לא יכולה לבכות, אני אשאר חזקה, חזקה כמו אייט.