על הקצה פרק 4

צעדיי מהדהדים בחדר הגדול, הילדים ההמומים מביטים בי.
"היכן סלינה טורסי?" קולי תקיף ואף מאיים. נערה צנומה ונמוכת קומה היושבת ביחד עם חבורת תלמידים הנראים מפוקפקים מרימה את ידה, פנייה חיוורות כול כך, שיערה פזור בעדינות על כתפייה. "אני מבקש ממך להתלוות אליי" היא צועדת לכיווני, צעדיה לא נשמעים, פנייה מושפלים, היא נעצרת מולי ומרימה את מבטה, בעיניה הבהירות משתקפת הבעת פניי הקשוחה והקרה.
אני לוקח נשימה ארוכה ופונה לכיוון היציאה מחדר האוכל הדומם.

אני נכנס למשרד המרוהט שלי ומתיישב על ספת העור הלבנה הנמצאת ליד החלון המשקיף לחצר המשחקים.
אני יושב שגבי כפוך, ידיי מעסות את רקותיי, כול העיניים נעוצות בי.
"סלינה, את יכולה להסביר לי למה השוטרים מצאו אקדח מתחת למזרון שלך"?" אני שואל בקול שקט ומרים את ראשי מהרצפה האפורה, עניי בוחנות את עיניה המוצפות בדמעות.
"א..אנ…..אני לא יודעת, הם נתנו לי אותו" קולה נשבר.
"מי אלו?" קול אחד השוטרים נשמע.
"הם חניכים פה, הם סוג של חבורה, למנהיג שלהם קוראים לוריס" קולה היה יציב.
"לוריס סבסטיאן?" הפעם קולו של השוטר נשמע מופתע, סלינה הנהנה באיטיות, הפעם מבטו של השוטר מופנה אליי "אתה יודע שלילד הזה יש תיק במשטרה?"
"אני יודע" קולי חלש.
"האם יש קשר בין האקדח לבין העלמות של אייט" אני שואל ולא מייחס חשיבות רבה לשאלה שהשוטר שאל אותי, עיניה של סלינה נפערות.
"ממש לא, אני לא יודעת שום דבר מזה" היא ממהרת להשיב.
"למה הם נתנו לך אקדח?" אני שואל, מפחד כול כך מהתשובה שלה.
היא משפילה שוב את מבטה "כי אני ביקשתי"
ידיי רועדות, אני מקווה שהמילים שאמרה הן לא מה ששמעתי.
"ולמה לך אקדח?" שוטר צעיר בעל קול תקיף שואל ומפר את הדממה.
"אני רציתי להתאבד" היא עונה, אני קם מהספה ומביט בה "את רצית להתאבד? למה? מה קרה?" המילים יוצאות מפי מבלי שאני שם לב אבל היא לא עונה לאף אחת מהשאלות היא רק מביטה בי.