על הקצה פרק 5

לבי ממשיך לדפוק בחוזקה למרות שאיני שומעת אותם עוד.
אני מתמוטטת על האדמה הקשה, כול חלק בגופי כואב, אני מרגישה את הדם פועם בעורקיי, קול ניפוץ זרדים נשמע מאחורי, בן אדם.
אני מסתובבת במהירות ושולפת את הסכין שלי מתוך אינסטינקט.
גופי משתתק, הסכין נשמט מידי וליבי מחסיר פעימה.
\"לא, זה לא יכול להיות… אני בטח הוזה\" אני ממלמלת לעצמי, הטירוף מתחיל להשתלט עליי, זה לא הגיוני, זה לא יכול להיות.
\"את לא הוזה, זה אני\" קולו צרוד ועמוק, עיניו הירוקות נעוצות בעייני, אני קמה ממקומי, אני רוצה להאמין שזה הוא אבל אני לא מסוגלת, אני מתקשה לנשום, אני לא יודעת אם זה מהלחץ מהכאב או מהפחד שכבר הרבה זמן לא הרגשתי, אני מסתובבת במהירות ומתחילה לרוץ, שוב.
למרות הכאב והעובדה שבגדיי מוכתמים בדם המשכתי לרוץ, ולעיניי נגלה הנוף העירוני, שכבר מזמן נשכח.
בניינים גבוהים ומכוניות רבות, צעקות רמות נשמעו מהאנשים שנתקלתי בהם.
לאט לאט הבניינים והבתים המפוארים מתחלפים בבתים נמוכים וישנים, שכונת רפאים, אני מאטה את קצבי עד להליכה, המקום הזה מעלה בי זיכרונות אך אני בטוחה שלא הייתי פה קודם לכן.
יד גדולה תופסת בכתפי אני לא מעזה להסתובב, אני יודעת שזה הוא.