על הקצה (סוג של הקדמה)

פנייה עדיין חרוטות במוחי, רק לפני כמה ימים היא נעלמה, חלק חושבים שברחה, חלק שנחטפה, ויש עוד חלק שחושבים שהיא התאבדה, מחשבה שאני מרחיק ממוחי. תקתוק עדין נשמע בדלת. "פתוח" קראתי למי שעומד מצידה השני, הדלת נפתחה ושם עמדה אליס. "כן אליס, מה מבוקשך?" שאלתי אותה, פנייה נראו מודאגות. "המנהל, זה נכון מה שאומרים על אייט, היא באמת נחטפה? היא לא תחזור יותר?" שמעתי את הרעד העדין שבקולה, אליס היא החניכה הצעירה ביותר בבית האומנה. שיערה הפרוע הסתיר את פנייה אבל עדיין יכולתי לראות את הדמעות הזולגות ומשאירות שבילים רטובים על לחייה הסמוקות. "אליס אני בטוח שהיא תחזור בקרוב" שיקרתי לה, לא יכולתי להגיד לה שלשוטרים אין שום קצה חוט בשביל לדעת איפה היא, שפתייה הוורדרדות נמתחו לחיוך רחב. "תודה המנהל" היא אמרה בקולה הילדותי וסגרה אחריה את הדלת.