תהינו :)

צללים מהעבר החשוך

08/08/2013 646 צפיות תגובה אחת
תהינו :)

הוא ישב שם, ראשו שמוט על השולחן כשהוא מנסה להיזכר בעברו הלוט בערפל, נזכר בדמויות, קולות וריחות שפתאום חנקו אותו, מבקשים להזיק לו, להמיתו. הוא השתנק וגישש את הדרך לכוס המים שתקל עליו. לפתע חש בערפול חושים. תמונות החלו מהבהבות בראשו , שטשטשו אותו והחזירוהו למקומות נושנים, מקומות שלא רצה לשוב ולהיות בהם. בנבכי נשמתו עוד פיעמה התקווה שימצא אותה את הילדה הזאת שלבטח הפכה נערה ובגרה לאישה. לעולם לא ישכח את קולה הקורא בשמו ומתפוגג לאט לאט. הוא ניסה להיזכר בה אך כל מחשבותיו הפכו למן מערבולת גדולה של כאב המצליפה בפניו כאומרת "לעולם לא תחשוף אותי". אם רק יכול היה להיזכר, אם רק פיסת מידע הייתה נשלפת מתודעתו- הרי שאז כל עברו היה נחשף לפניו . בעודו שקוע בתוך עצמו, מנסה להבין מה קורה איתו, נפתחה הדלת, ואישה צעירה ונעימת סבר ניגשה לצידו האחר של השולחן, התיישבה בכיסא שמולו וזעה באי נוחות. האיש הרים את ראשו אליה, תווי פניו הטובים והבעתו הנעימה נראו לה מוכרים כל כך. מוכרים עד כאב. היא צמצמה עיניה כדי להיטיב לראותו. הבעת פניו התחלפה להבעה מוזרה, היא הרגישה שהוא כאילו בוחן אותה. היא הניחה שעובר עליו דבר מה קשה, הרי מניסיונה היא יודעת שעדיף לה לא להתערב ומה גם שהיא לא קשורה אליו כלל, אך משהו בליבה אמר לה שהיא טועה. היא לא ידעה עד כמה. " שנתחיל?" אמרה בטון ענייני, "כן, ובכן קוראים לך עלמה שוורץ, כן?" אמר בטון ידידותי. הקול הזה כל כך מוכר והוא שוב דגדג באוזניה. כמה זמן לא שמעה את הקול הזה? חמימות החלה מתפשטת בבטנה מציפה אותה באושר רב, אך משהו בקול הזה היה שונה, לשורת הצלילים הנעימה הצטרף גם מן צליל נוגה עצוב משהו, רומז על שמתרחש בפנים עמוק עמוק בתוך הנשמה שבוכה. זה לא ענייני חשבה, באתי לפה בכדי להתקבל לעבודה ותו לא, אם לא אתקבל לעבודה הזאת אז אוכל להתמקד יותר במטרתי, למצוא אותו, את התכשיט שהרס לי את החיים. והיא זכרה במעורפל את המשפט האחרון של אחותה הגדולה "שמרי עליה, כי אם את לא תישמרי, אף אחד לא ישמור" אוי אחותי היקרה, מי יגלה עפר מעיניך את שאמרת לי לשמור אותה את הטבעת, וכשלתי. "את עלמה שוורץ?" שאל הקול הרגוע, קוטע את מחשבותיה ולמרות הזמן שחלף מאז ענתה לו, לא ניכר בו שום חוסר סבלנות. "כן", קולה הנעים של עלמה נשמע ברחבי המשרד, "כן, עלמה אממ.. אנחנו מחפשים פה עובדת רצינית שתתמיד בעבודתה ללא לאות" המשיך בעקביות, "רק, בת כמה את? אנחנו צריכים אישה שהיא לא צעירה מאד ולא מבוגרת מאד" אמר עדיין בוחן אותה בעיניו " אני בת 34" השיבה בנועם. הוא החוויר, הילדה, הנערה היא צריכה להיות בערך בגיל הזה הוא התנשם בכבדות ואגלי זיעה החלו מבצבצים על מצחו הוא הסתכל בה שנית. לא, זה לא יכול להיות. זו לא היא. התאונה שיבשה את דעתו, חשב, מנסה לארגן את מחשבותיו שהתרוצצו במוחו ללא מנוח. אחרי זמן רב של שתיקה היא הגישה לו את קורות החיים שלה. הוא הציץ בדפים שפתאום נראו לו כל כך זניחים. מאז אותה התקרית, שבה אבד לו זיכרונו, לא הרגיש כך, כל כך לא בטוח ואבוד. הוא חש כמו ילד קטן שאבד בתוך עולם זר של מבוגרים שנראים כמותו אך לא מדברים את שפתו. כמה התגעגע לתקופה ההיא שלפני האבדה, כך קרא לזיכרונו שעקבותיו נעלמו מזמן, כמה רצה להיזכר, כמה רצה לפגוש את הילדה ההיא שלבטח תוביל אותו לעברו. האישה שלפניו התקרבה מעט. "אתה מרגיש בסדר?" שאלה בדאגה "מה? אה, כן, כן, אני מרגיש מצוין" השיב כמקיץ מחלום רע. "איפה היינו?" כחכח בגרונו ואמר בקול ענייני. אך לא יכול היה להימלט ממשהו מוזר שאירע לו. פתע תקפו אותו זיכרונות מעומעמים, תמונות מטושטשות החלו לצוף בתודעתו, שיערה החום, עורה החיוור, האישה הזאת, הוא הרים ראשו אליה שוב, ולהפתעתו הצליח להיזכר בתמונה שעלתה וצפה.
החדר היה שקט. הוא ועוד אישה מוכרת ישבו על המיטה. הוא אמר לה שהוא אוהב אותה ויאהב לנצח כי רק איתה יוכל לחיות, אך בלעדיה ימות. האישה התקרבה ונשקה לו. לפתע פתאום שמעו רעש נוראי בוקע מהמסדרון. שלמה החל לרוץ תוך שהוא צועק "בילה ,בילה בואי מהר, חייבים לברוח". אך בילה כמו קפאה על מקומה, סירבה לזוז, "לא! בילה שלי, מדוע אינך באה?" האישה המבוהלת קראה בתחנונים "הבת שלנו, שלמה! בואי, עכשיו!" ציווה עליה שלמה בקולו הסמכותי והבטוח. בילה הבינה שמשהו קורה ויצאה את החדר, נשענת על הקיר בעודה צורחת לבתה "עלמה!" "עלמה"! קולה נשבר והיא החלה לבכות,"עלמה בואי עכשיו",עלמה איפה את?" צרחה לתוך המסדרון השומם כששלמה מגיח מאחוריה, "אל תפחדי יקירה, אנחנו נמצא אותה" ניסה להרגיעהּ."יש לי הרגשה שלא", נשמע קול ערמומי כקולו של נחש. בילה החווירה כסיד ואז בעלטה נשמעה צרחה מקפיאת דם. "אימא!!" קראה הילדה המבוהלת, אך לא קיבלה מענה. האישה פתחה פיה להשיב לבתה אך שלמה היסה אותה." אני לא יכולה לשתוק ולא לעשות שום דבר, המטורף הזה מסוגל לכל, הוא עוד ירצח שם את הילדה" לחשה בבהלה. "ששש… את חייבת לא לדבר. אם הוא יגלה היכן את, גם את וגם הילדה תמותו" אמר בעודו נשען על הקיר בחדר ומנסה לקרב אותה אליו על מנת להרגיעהּ. בילה השתחררה מאחיזתו בעדינות וסובבה אליו את ראשה "בבקשה שלמה אני מתחננת" אמרה האישה בקול בוכים, " רק לך לשם, לפחות תציץ, אני לא יכולה לשבת כך בחיבוק ידיים ובחוסר ידיעה שבינתיים ביתנו סובלת ומתענה כך."
"די בבקשה די" אמרה הילדה בקול לא ברור מבכי. "עזוב אותי",הילדה נאבקה בחבלים שחסמו את גופה.געגועים פילחו ולפתו את ליבה ללא רחמים. "זה לא יעזור את לא מבינה?" אמר האיש, ובעיניו ניצתה אש הרשע. הוא רכן אל הילדה כשהוא אומר לה בקול מתקתק, "תביאי לי את הטבעת או שתפגשי את אחותך שם" אמר והצביע לכיוון מעלה. הדם אזל מפניה היפות של הילדה הרועדת. היא ניסתה לדבר איתו, לדבר על ליבו "ג'ק, אתה היית חבר של אבא, ידיד של אמא, אתה לא יכול לפגוע בי, הלוא אמרת לי שאני כמו בתך….". הוא צרח וקטע את דיבורהּ, "המניפולציות לא יעזרו פה יקירתי" ומבטו הקודר חדר לעיניה המפוחדות" אם לא אקבל את הטבעת, אתאבד ואקח אותך אתי" אמר והצמיד את האקדח בחוזקה לרקתה. הילדה נאנקה מכאב. "אני מבקשת, אבא אמר לך שתשמור עלי ועל אמא, לא כן?" ניסתה לשכנעו, לדבר על מצפונו להזכיר לו את העבר שבו אביה והוא היו כמו אחים ועשו הכול ביחד. היא עוד זוכרת כמה הרבה לבוא אליהם וכמה שיחק אתה ופינק אותה. עכשיו, הכול עבר ולא ישוב להיות עוד" חשבה בכאב.
*******************
שלמה הזריז החל ללכת על קצות אצבעותיו במעלה המסדרון עד שהגיע למקום . הוא הציץ לתוך החדר והמראות היו קשים, הילדה היפה והבוכייה נאנקה בכאב נאבקת בחבלים בזמן שג'ייק מטיח בה עלבונות. היא הבחינה באביה ונרגעה, הוא סימן לה בידו שתמשיך לבכות כדי שחוטפהּ לא יחשוד. ג'ייק היה עם הגב לכיוון הפתח כשהוא ממשיך לאיים על חיי הילדה. בחסות הרעש והצרחות וברגע המתאים זינק שלמה על ג'ייק, חטף את אקדחו והצמיד אותו לרקתו של החוטף."מה חשבת, שתשיג את מה שאתה רוצה ואנחנו פשוט ניתן לך ללכת?" אמר שלמה, "איך אתה לא מתבייש היינו החברים הכי טובים " צעק בכעס. "החבר הכי טוב שלי אה.." אמר ג'ייק ביובש "זאת ההגדרה שלך לאיש שדואג אך ורק ולעצמו ומשפחתו ושוכח שיש גם חברים מסביב שגדלו איתו וגם הם רוצים שאהוביהם יחיו לנצח"? המשיך ג'ייק נאבק אזוק וקשור, בידיו החסונות של שלמה ללא הצלחה, אך קולה של בילה קטעו" אבל לא בדרך הזו משיגים את מבוקשך" אמרה ורצה לכיוון ביתה ושחררה אותה מהחבלים" אימא!, אוי אימא את פה! קראה הילדה וחיבקה את אימה, מאושרת אך היא הרגישה שמשהוא באצבעה חסר, אבל היא לא ייחסה לזה כל חשיבות, עכשיו שאימא ואבא כאן לידה שום דבר לא יערער את עולמה, חשבה אך לא ידעה עד כמה היא טועה. בינתיים ניגש אליהן שלמה דואג שג'ייק לא ישתחרר. מחשבתו הוסטה לכיוונן של יקירותיו וידו ליטפה את ראשה של עלמה, בעוד ג'ייק החל משחרר, בזריזות אך בשקט, את ידיו כשמבטו מופנה אליהם מוודא שהם אינם רואים אותו. אך השחרור היה קשה תחת מבטו של שלמה שכל אותו הזמן שמר עליו נועץ בו עיניים מוודא שהוא, שחטף את בתו לא יוכל שוב להטיל את אימתו על אחרים. משראה שג'ייק מסתבך עם הקשרים בחבל נרגע והפנה מבטו לכיוון יקירותיו. "את בסדר?" שאל שלמה בדאגה, "כן אבא, הכול בסדר", אמרה הילדה בהקלה. "הטבעת פה?"שאלה בילה מבוהלת קמעה. הטבעת, הדבר החשוב ביותר שיש לה חוץ מבני משפחתה. התמונה בה השביע אותה בעלה שתשמור את הטבעת הזאת כעל בבת עינה עלתה וצפה בזיכרונה. הכוח המיוחד שיש לטבעת להחזיר את ההיסטוריה לאחור, למחוק את העבר לתמיד. היא אפילו לא יכולה לחשוב על מה יקרה אם הטבעת תאבד לה. זה יהיה קשה מדי. דמעות החלו נקוות בעיניה. לא היא לא תבכה, היא צריכה להיות חזקה בשביל עצמה ולמען עלמה. האישה הסיטה את מבטה לכיוון יקיריה מוחה את דמעותיה. "הטבעת פה?" שאלה בילה שנית כדי להיות בטוחה, "כן, וכך תמיד תהיה", אמרה עלמה בקול בוטח וחששותיה של בילה שככו, אך רק לזמן קצר. הילדה החווירה לפתע ונאלמה דום. היא מיששה את אצבעה והחלה ממששת בידיה את גופה כאחוזת תזזית. היא לא פה."הטבעת לא פה!", היא נעלמה! "מה קרה? ילדתי, הכול בסדר?" שאל שלמה. עלמה התחילה לגמגם "הו… הוא נעלם!" אמרה, היא נעלמה! ג'ק איננו ונראה שגם הטבעת נעלמה איתו. עיניה החלו מתרוצצות לכל עבר. היא פסעה לעבר החלון וגילתה פיסת בד מחולצתו של ג'ק שנתפסה במסמר שהיה תקוע במשקוף החלון. נראה שהוא קפץ מן החלון והם לא שמו לב. המשפחה המפוחדת החלה לרוץ במורד המדרגות. שלמה יצא את הבניין במהירות כאחוז תזזית. הוא ראה עוד את צדודית ראשו של ג'ייק מבצבצת בקצה הסמטה ומיהר בעקבותיו. הכל קרה במהירות. מכונית הגיחה מאחת הסמטאות, בעוד שלמה רץ. הוא נפל, ראשו נחבט קשות בחזית הרכב וגופו איבד את היכולת לנוע. הוא פקח את עיניו ומלמל כמה מילים. ניידת המשטרה עצרה לידו במהירות והשוטרים פרצו מתוך הרכב וניסו לדובב אותו, אך המילים שיצאו לו מהפה היו רק "ג'ייק, עלמה, בסמטה הטבעת". הוא התעלף. כל מה שהיה עד לפני רגע עולמו, התחלף באור לבן זר ומנוכר שהציף את עיניו. לא אישה לא ילדה הכול נעלם כלא היה.
אט אט חזר שלמה למציאות, ממצמץ בעיניו במהירות. האישה שלפניו נראתה מודאגת ופתאום כל כך מוכרת. כל החלקים בפאזל החלו להתחבר: תווי פניה, המבט, העיניים. לפני שפתחה פיה לשאול לשלומו, הוא קרא לעברה המום מעצמו "עלמה, "עלמה האם זו את?" כן, זו אני, אתה צריך לראיין אותי לעבודה, אתה זוכר? מעוניין שאבוא ביום אחר? סלח לי אבל אתה נראה לא טוב." " עלמה" השם התעכב על שפתיו ושלמה התענג להגותו " כן?" אמרה עלמה בהיסוס ידה כבר נוברת בתוך תיקה מבקשת לחייג למוקד עזרה רפואית. " יש לי שאלה שתישמע לך לא מנומסת ומוזרה מעט" אמר בהיסוס בוחן את מילותיו בקפידה "שאל, אני אבחר אם לענות או לא" אמרה, חושדת מעט, הוא פתח פיו "האם חטפו אותך לפני כעשרים שנה?" האישה קמה מבקשת ללכת, לא נורא יש מקומות עבודה אחרים עם אנשים פחות מוזרים, חשבה אך קול בליבה קרא, הורה לה להישאר. היא חשה שמחובתה לגלות את מבוקשו ורצונו "כן" אמרה עלמה מהססת ובוחנת את מילותיה " אני שלמה" אמר האיש נרגש כולו, "כן אני יודעת, אני באתי לפה על מנת להתראיין אך סבורני שהראיון לא התבצע היום" אמרה בחוסר סובלנות " אני שלמה, הייתי נשוי לאישה שאין אני יודע להיכן נעלמו עקבותיה ושמה בילה, לי ולבילה הייתה ילדה ושמה עלמה הילדה נחטפה ברחוב המעלה 12 לפני כעשרים שנה בידי ג'ייק, חוטף מטורף שרצה את הטבעת", קרא, משתוקק לחבק את בתו אהובתו שלא ראה אותה מזה 20 שנים, שנים שנמשכו כמו נצח, שנים ששרד אותן בעוד הגעגועים והכאב נוגסים בו לאט לאט ומכרסמים בליבו הדואב. " אבא!" קראה עלמה המומה, אולי בוכה אולי צוחקת, בעצמה לא ידעה. האושר הציף אותה, מילא את ליבה, מאחה כל פצע ומרפא כל כאב. היא קמה וחיבקה את אביה מאושרת כל כך. ימים שלא ידעה שמחה כזאת. כל החלקים בפאזל של עברם התחברו ואיתם גם הפצע התאחה. "את זוכרת שרצנו כדי לרדוף ולתפוס את ג'ייק?" אמר שלמה מנסה לפזר מעט את ענן האופוריה שהציף אותם פתאום, מגרש כל זיכרון רע ולא רצוי ,"כן" השיבה עלמה עדיין מרחפת אי שם בין ענני האושר. "מכונית דרסה אותי איבדתי את הזיכרון מעוצמת ההדף של המכה" הסביר, "ופתאום כמו מכת ברק הכול חזר", משם פינו אותי לבית החולים. שהיתי שם כחודשיים ומצבי הבריאותי השתפר מאד אך זיכרוני לא שב אלי. מדי פעם כמה תמונות היו מהבהבות בזיכרוני, כך זיהיתי אותך מעט, כשהתיישבת פה למולי כה קרובה, וכשהשיקום הסתיים הקמתי פה לעצמי את משרד עורכי הדין הזה והייתי צריך עוד מישהי לעבודה, המזל הפגיש אותי איתך יקרה שלי" אמר בחום ואימץ אותה אל ליבו בחוזקה. "רגע, אבל גם אימא הייתה איתך, ציוויתי עליכן לרוץ, היא עדיין בחיים?", אמר שלמה לא מבין. "היא… היא נרצחה" השיבה עלמה בעצב, "מה זאת אומרת נרצחה?" קרא שלמה, מופתע," כשראתה שאתה לא מגיב, היא הבינה שהיא חייבת לברוח אז עזבה אותך ורצנו שתינו, ופתאום בעודנו רצות היא ראתה מוכר בחנות צילום שדומה בצבע שיערו ובצבע עיניו לג'ייק, נכנסנו לחנות ואז מחדר קטן בחזית המקום יצא ג'ייק חמוש בנשקו. "חשבתן שתתחמקו ממני?" קרא לעברינו בארס "אז טעיתן!" אמר במתיקות מעושה, הוא הצמיד את אקדחו לרקתה של אימא ופניו הרצינו "נגמרו המשחקים,אין לי יותר מה להפסיד". הוא ירה בה ונמלט. בן רגע הגיעו למקום ניידות משטרה ופרצו לחנות. כנראה שמאז הם מחפשים אותו, אך ללא הצלחה. גדלתי בבית יתומים, עברו הימים והגעתי לכאן. "זהו, היא נרצחה." אמרה והרכינה ראשה כמרימה ידיים נכנעת לגורל. שלמה קם וחיבק אותה, הוא ידע כי מעתה והלאה יהיה בשבילה כאב וכאם ולעולם לא ינטוש אותה. "אני מבין" אמר שלמה והחל לחפש במה להיאחז בתוך עולמו שקרס עליו בשנית ודוק של דמעות הציף את עיניו. הוא מחה דמעותיו. תוך שהוא מתאושש עיניו נתקלו במגירה פתוחה למחצה, מוזר, חשבתי שהשארתי אותה סגורה חשב מהורהר מכווץ גבותיו. כנראה שחלמתי. הוא פתח אותה ומצא דף , האיש הושיט ידו לקחת את הנייר וגילה שהיה זה דף גזור מעיתון שעליו היה כתוב: לפני עשרים שנה נרצחה בילה שוורץ, ומייד לאחר מכן בניסיון בריחה של החשוד אחד השוטרים נרצח על ידו של הרדוף, הרוצח שב ומטיל את אימתו על רבים המשטרה עדיין לא מצאה את הרוצח שמסתובב חופשי, ככל הנראה ממצלמות האבטחה ,החשוד לבש חולצת טריקו בצבע שחור אם בידכם מידע על אותו האיש נא דווחו למשטרה בדחיפות".
זה כמו למצוא מחט בערימת שחת, חשב שלמה באדישות, ואז באחת כל הפרטים בראשו התחברו, לפני עשרים שנה לערך אשתו נרצחה, בילה שוורץ ונזכר שדקה לפני שאיבד את זיכרונו ראה שניצבת למולו חנות צילום המקום שבו היא נרצחה וחשב לבדוק אז אם ג'ייק עבר בה בטרם נעלם. " החשוד לבש חולצת טריקו בצבע שחור" הוא חיטט בכיסו ושלף את פיסת הבד המוכרת הוא הצטמרר. הצבע תאם. "מה קורה, אתה מוכן להסביר לי?" שאלה עלמה מוטרדת כמעט צועקת, הוא הראה לה את הכתבה ואת פיסת הבד, עם כל שורה עיניה התרחבו יותר ויותר. "ז..זה.. זה הוא זה…", לפתע נשמע קול צלצול טלפון שקרע את הדממה,שלמה הרים את הטלפון מתוח מעט, מן האפרכסת נשמע אותו הקול, הקול שחששו ממנו "תודו שזו הייתה מלכודת טובה…."


תגובות (1)

מדהים! יש המשך?

08/08/2013 17:43
25 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך