brown eyes
אף פעם לא התנסיתי בז'אנר הזה...
אשמח לתגובות :)
(יהיה המשך)

רצח נוקמני

brown eyes 30/11/2013 834 צפיות 6 תגובות
אף פעם לא התנסיתי בז'אנר הזה...
אשמח לתגובות :)
(יהיה המשך)

"אני כאן… תתקרבי…. תתקרבי…"
"אני מריח דם.."
"איפה את מתחבאת ילדה?"
"מוות, מוות לכולם!!"

אני מתעוררת. מאותם קולות.
כולי נוטפת זיעה, ואני הולכת לשטוף פנים.
מאז שעברנו דירה ליישוב הנידח הזה, הסיוט הזה רודף אותי.
אני לא רוצה ללכת לסלון לבדוק מה השעה, עומד שם הפסנתר הגדול והמפחיד הזה, שבשנייה שניגנתי בו את התו הראשון והצורמני, אחי מת. הוא היה איש צבא טוב. תמיד אהבתי אותו.
כולם חשבו שהוא מת במלחמה, אבל רק אני ידעתי את האמת…
אני לא יודעת למה אמא רצתה להעביר את הפסנתר הזה לבית החדש, אני בכלל לא יודעת למה עברנו דירה, אני שונאת את הבית הזה! היא טוענת שהיא רוצה שנתחיל חיים חדשים, אבל היא בסך הכל רוצה שלא ירחמו עלינו. היא בן אדם פשוט אנוכי!
השמים מראים לי שעכשיו השעה היא שש בבוקר אז אני שוטפת פנים ומכינה את אותה הדייסה חסרת טעם שאני נוהגת להכין לעצמי מדי יום ויום מאז שעברנו דירה.

אני יוצאת מהבית, מחר אצטרך לסבול את הבית ספר החדש שאבי החליט לרשום אותי אליו.
אני מעדיפה בינתיים לא לחשוב על כך ויוצאת אל בית העץ הנטוש שמצאתי ביום שעברנו לכאן.
הוא המקום היחיד שמצא חן בעיני מאז שעברנו לכאן.

אני נכנסת ורואה על הקיר כתובת בכתב מוזר שבה כתוב: "מוות לכם! תקוללו! ובחיים על תתקרבו למקום הזה יותר!"


תגובות (6)

זה מזכיר לי דמות מהסיוטים שלי!~
זה קסום. תמשיכי~

30/11/2013 08:06

תודה, אני אמשיך עוד מעט :)

30/11/2013 08:09

אמא! הפחדת אותי, כי גם לי יש פסנתר מפחיד כזה בבית!

30/11/2013 08:14

חחח אני לא יודעת מאיפה באלי הרעיון של הפסנתר! למרות שגם לי יש פסנתר בבית…

30/11/2013 08:19

מגניב ומאוד יפה הכתיבה

30/11/2013 08:33

תודה :)

30/11/2013 08:45
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך