המשך יבוא ... אם תדרגו ....

סיפור בהמשכים – ילדה קטנה של אבא פרק א'

08/04/2012 768 צפיות אין תגובות
המשך יבוא ... אם תדרגו ....

הוא אפילו לא נישק אותי –אחר כך , הוא לא אמר לי שהוא מצטער – כלום!
שירה בת התשע, שכבה במיטה בעיניים פקוחות , בשקט בשקט , שאף אחד לא ידע שהיא עדיין ערה ,אין לה כוח לדבר עם אף אחד. עכשיו – היא שונאת את כ-ו-ל-ם .
טוב לא ממש שונאת, אבל…
איך היא תלך מחר לכיתה? לפני 3 שבועות כשהיה לה סימן כחול במצח , היא סיפרה לכולם שהיא נפלה ונחבטה על המדרכה. היא עוד יכולה להיזכר בדיוק מושלם בקול צחוקה המתגלגל של המורה לשמע המילה "נחבטה", במבטה המעריך, המרוצה, כאילו היא גילתה את אמריקה לפחות. כן, אז היא משתמשת ,בשפה של בית מרקחת – כמו שאומרים כולם , אז מה יש? אם המורה הייתה יודעת איזה ילדה רעה שהיא , היא לא הייתה חושבת עליה דברים כל כך טובים.
שירה הרגישה איך הדמעות מתחילות לטפטף שם מקצה העין , היא לא רצתה לבכות , לבכות זה עושה רעש,
אבל זה לא היה בשליטתה. הטעם המלוח כבר הגיע לקצה הלשון.

עכשיו מידי קר לצאת מהפוך, אבל מחר היא כבר תבדוק באינציקלופדיה למה הדמעות מלוחות. למה הם לא יכלו להיות מתוקות ? למשל. זה היה חוסך לה את השוקלד ואת המכות שבאו אחריו. לבכות היא יכולה הרבה, השוקלד לא זמין כל כך.

בינה לבין עצמה היא יכלה להודות שהמכות האלה הגיעו לה. אפילו שזה נורא כאב לה, וגם הפחיד אותה, כי פתאום באמצע התחיל לרדת לה דם. הרי הוא הזהיר אותה אלף פעמים, לא לגעת בשוקלד , שזה בשביל התלמידים שלו . אבל היא לא הצליחה להתגבר על עצמה . כי בדיוק היום מירי הביאה לכיתה שוקלד . וזה נורא גירה אותה.

לה – אף פעם לא מרשים לאכול ממתקים, תמיד אומרים לה שהיא צריכה לעשות דיאטה – מה שעושה לה עוד יותר תאבון. מה לעשות ? היא אוהבת שוקלד , היא אוהבת סוכריות , היא אוהבת את הנחשים הארוכים האלה מהגומי , שאפשר לקנות רק בחנות מעל בר-כול.

מה שהיא לא אוהבת – זה לעשות דיאטה, ובכלל לא אכפת לה שהבגד במידה 12 – פעם היא סיפרה לסבתא
כץ זכרונה לברכה, שחברה העליבה אותה , ושאלה אותה אם היא קונה את הבגדים בחנות לבגדי הריון. סבתא האוהבת הביטה אז, עמוק עמוק לתוך עיניה במבט שהיה שמור רק לה , הצמידה אותה חזק חזק אל חיקה. ואמרה לה בטון נחרץ – זה שהיא מקנאת , בשירה המיוחדת שלי, אהובת כל המורות והחברות , הילדה הכי מוכשרת, יפה ומוצלחת בכל בית הספר, זה אני לא צריכה להגיד לך. אבל לחברה שלך הזו יכולת לומר, שלא תדאג, העודף בד לא יהיה על חשבונה. ומאז למרות שכבר עברה כמעט שנה מאז , וסבתא כבר מזמן בשמיים, היא אוהבת לחזור על המשפט הזה בכל הזדמנות לכל מי שמקניט אותה – מה אכפת לכם , העודף בד אינו על חשבונכם. ובדרך כלל זה מעמיד , טוב מאד , את האנשים במקום.

אבל לאבא , לאבא אי אפשר להגיד את זה , לאבא יש עניים כחולות- אפורות כאלו , וכשהוא מוריד את המשקפיים זה נראה לה כמו פלדה, אפורה כזו קשוחה. כמו הטירות של האבן , מהסיפורים של פעם, עם האצילים… והפריצים , והצינוק שבו הם היו כולאים את האסירים…

קול רעש של צעדים העולים במדרגות, קטע את חוט מחשבותיה, ומזל שכך , לעולם אי אפשר לדעת לאיפה הדמיון הפרוע שלה מסוגל להגיע. היא מהרה להסב את פניה אל הקיר , כדי להקל על עצמה את ההצגה.
היא כבר יודעת מה יקרה עכשיו, מה שתמיד קורה , אמא תבוא , תיכנס לחדר , תמרח לה משחה על השריטות, ובדיוק כמו תמיד היא גם תחבק אותה חזק . וזה יהיה חיבוק כזה עצוב ומביך, שיעלה לה גוש חזק חזק וכואב בגרון . והיא תעצור בכוח את הדמעות ולא תבכה. כי אם היא תבכה, אז אמא תשאל אותה – למה היא מרגיזה את אבא . ומשום מה, השאלה הזו גורמת לה בלי שהיא תבין למה – לרצות שאמא תלך , היא והחיבוק שלה. והיא לא רוצה לרצות שהיא תלך … אז היא תחזיק חזק חזק, את הדמעות בפנים ולא תשבר…


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך