7 דפיקות – לילה רביעי

לילה רביעי:
הילדה התעוררה מתוך חשיכה לתוך חשיכה, אור הלילה לא דלק, היא חיפשה את המנורה הקטנה עם ידיה על המיטה, ומצאה את המנורה ליד הכרית, המנורה הקטנה נפלה במהלך הלילה. היא חיברה אותה במהירות לשקע וכיסתה את עצמה בשמיכה. בלי לזוז ועיניה עצומות בחוזקה, היא סומכת על השמיכה שתגן עליה. אחרי כמה דקות היא נרגעה קצת, וזזה לתנוחה נוחה יותר, אבל עדיין השאירה את הסמיכה הדקה מעל לראשה. זה היה מוזר, היא לא הצליחה לחזור לישון, לא משנה כמה ניסתה. כעבור כמה זמן היא החליטה ללכת לשתות מים, אולי זה יעזור לה. היא פתחה את עיניה וראתה את האור הקטן של המנורת לילה שחדר מבעד לשמיכה, וברגע שפתחה אותם נשמעה דפיקה על הדלת, ואז עוד אחת, ואז שלישית, בקצב איטי עד הדפיקה השביעית. היא החלה לצעוק, בזמן שהזיכרון של הלילות הקודמים חזר אליה. היא הרגישה פחד ורעדה בכל הגוף. היא חיבקה את הכרית חזק ועטפה את עצמה בשמיכה והחלה לבכות.. נמאס לה מהלילות הללו. אבל לא קרה כלום, היא שכבה כך במשך כמה דקות ולא קרה כלום. חוץ מדבר אחד, נהיה קריר בחדר, והלך ונהיה קר יותר ויותר ככל שהזמן עבר. זה לא מתאים לעונה היא חשבה לעצמה. אחרי כמה זמן היא כבר רעדה מקור והשמיכה לא הספיקה, היא הייתה חייבת לקום ולהוציא שמיכה נוספת מהארון שליד המיטה. היא פתחה את עיניה וראתה חושך, היא לא ראתה את האור של המנורה מבעד לשמיכה. היא יצאה מהשמיכות וראתה משהו נורא, היא לא הייתה בבית.. היא הייתה בגן העיר. הכול היה חשוך, וקר. ליבה החל לדפוק מהר מרוב פחד. היא שכבה עם השמיכות באמצע הדשא של גן העיר. פתאום היא ראתה גוף קטן ששוכב לידה, היא לקחה אותו וראתה שזה הדובי שהיא איבדה בלילה הקודם. היא לקחה אותו לידיה וחיבקה אותו, פתאום הוא החל לזהור. "את במקום בטוח" הוא אמר לה. הילדה לא הרגישה פחד כשהצעצוע החל לדבר. היא הרגישה חמימות ושמחה במקום. היא הצביע לעבר המתקנים של הפארק. היא התחילה ללכת לכיוון המתקנים בזמן שהיא נעזרת באור הזוהר של הדובי כדי לראות לאן היא הולכת. פתאום היא ראתה בדמות מלפניה, היא האירה עליה עם הדובי וראתה שזה בן אדם, הוא לא זז מהמקום. "סליחה" היא שאלה, הוא לא ענה. היא התקרבה והאירה עליו מקרוב, הוא היה קפוא.. עמד במקום ולא זז. על פניו הבעת שמחה, הי ראתה שהוא החזיק ילד בידיו שגיחך מאיזה בדיחה שהוא שמע, אבל גם הוא היה קפוא. הילדה לא הרגישה פחד והתקדמה. בדרך היא ראתה שיש הרבה אנשים בפארק, וכולם היו קפואים, חלקם היו שכובים על הדשא באמצע פיקניק, כמה היו באמצע משחק תופסת, וחלקם תלויים באוויר באמצע קפיצה על חבל. הדבר היחיד שהרגישה היה אופטימיות ושמחה. כאשר סוף סוף הגיעה למתקנים, איפה שילדים ירדו במגלשות הדובי אמר לה "לכי אל הנדנדות" היא הלכה לשם, ונעמדה מול אישה שהסתכלה בחיוך על ילד קטן שהיה תלוי באוויר בנדנדה. "זאת את בעתיד, את נמצאת בתקופה הכי מאושרת בחייך פה" אמר הדובי. היא הסתכלה עליה והאישה הייתה דומה קצת לאמה, אז כנראה זאת באמת היא. "אבל אל תסתובבי אחורה עכשיו, יש שם ילד עם שיער שחור שמכסה את פניו, זה הילד שדופק בדלת שלך, הוא לא שייך לפה" הוא אמר. " מה לעשות?" היא שאלה. "אסור שהוא ייכנס לדירה שלך לפני הלילה השביעי". היא הרגישה שמשהו מלטף את הגב שלה. "אל תעזוב אותי שוב דובי, טוב?" היא ביקשה מהדובי. "טוב" הוא ענה לה. "את צריכה למצוא את האיש עם העיניים האדומות, הוא יעזור לך" היא הרגישה משהו שמגיע מאחוריה מלטף את הלחי שלה. הכול התחיל להחשיך. היא שמעה את הדובי, שאומר לה בקול חלש "אל תעזבי אותי, אחרת תשכחי את כל מה שקרה. ותקשיבי לאזהרות של האיש עם העיניים האדומות". הכול הפך להיות חשוך.