אשת לוט

"תיכנס בבקשה, אדוני", הקול היה עמוק ורגוע.

לוט התקדם בצעד מהוסס. הוא לא היה בטוח שהוא זקוק לטיפול הזה. בעקבות הטראומה שניחתה על הערים סדום ועמורה, הוא קיבל שני תלושים למפגש עם פסיכולוג, והתוקף שלהם עמד להסתיים. הוא דחף את הדלת קלות, והתיישב על הספה.

"אז איפה היינו בפעם הקודמת? בוא נראה… הממ… סיפרת לי כיצד ראית במו עינייך את אשתך הופכת לנציב מלח."

"נכון."

"נשמע מעט מוזר, אם יורשה לי לומר את האמת."

"בהחלט. אני לא מצפה שתאמין לי. אני סמוך ובטוח שגם אני, לו הייתי שומע סיפור מופלא שכזה מפיו של מכר, לא הייתי ממהר לתלות בו את יהבי."

לוט שנא להיות היחיד בסביבה שצודק. הוא הרי ראה הכל במו עינייו. הספקנות שהביע הפסיכולוג הטרידה אותו ואפילו הכעיסה אותו לא מעט.

"אם כך, אדון לוט, לא יהיה אכפת לך שאשאל מספר שאלות…"

"ממש לא. אתה מוזמן", השיב לוט.

"בסדר גמור. אז אחרי שאשתך הפכה לנציב מלח, כביכול, באיזה קצב היא המשיכה ללכת?"

"אני לא מבין את השאלה… מרגע שהיא הפכה לנציב מלח, היא קפאה במקום."

"אולי אנסח את השאלה מחדש", השיב הפסיכולוג. "מהי המהירות, ביחידות של קילומטרים לשעה, שבה צעדה אשתך, לאחר שהפכה לנציב של מלח, לטענך?"

"אני מסביר לך שהיא עמדה במקום", השיב לוט.

"איך אתה יודע?"

"אני לא מבין את השאלה."

"איך אתה יודע שהיא קפאה במקום? הרי לא יכולת להביט לאחור בשל האיסור שהטיל אלוהים."

"תראה… אני מניח שהיא קפאה במקום משום שהיא לא המשיכה בהליכה הרגלית, יחד עם כולנו."

"ושוב, מניין אתה כל כך בטוח? לכאורה, ייתכן בהחלט שאשתך המשיכה לצעוד מאחוריך כברת דרך ארוכה, כאשר היא הולכת על קצות האצבעות."

"זה לא נשמע לי סביר…"

"אני מבין. אם כך, הטענה שלך היא שאשתך הפכה לנציב מלח."

"בהחלט"

"ומניין לך לדעת שמדובר במלח? הרי לא היה לך את הזמן הדרוש לעצור ולבחון את החומר בצורה מעמיקה. אני מניח שתוך כדי עזיבת העיר, לא טרחת להקים מעבדה לזיהוי חומרים. וזאת, מבלי להתחשב באיסור הגורף של בורא עולם להביט לאחור ובכלל לבחון את החומר שאליו, כביכול, אשתך הפכה."

"אני לא מבין מה אתה מנסה לומר בזה."

"אדון לוט, הסיפור שלך נשמע לי מצוץ מהאצבע. נראה כאילו המצאת אותו על מנת להסביר לעצמך ואולי גם לסביבה כיצד הגעת למצבך. אתה מניפולטור לא קטן, והסיפור שלך מכיל חורים שלא ניתן להסביר. נדמה לי שנצמדת לאיזו תאוריה מופרכת והחלטת שזוהי האמת, למרות שברור לכולם שהיא אינה נסמכת על שום דבר."

לוט נאנח בייאוש. "אתם", פנה אל הפסיכולוג, "לא הרבה יותר טובים."