יום ועוד יום

עוד יום עובר, ואת בטוחה שגם את עוברת יחד איתו. 
חושבת שזה קל לשכוח ומבטיחה לעצמך שמחר את תפסיקי ותעברי הלאה.
והמחר הזה מגיע… המחר המעצבן שמזכיר לך שזה יותר חזק ממך. את אולי חושבת שאת בנאדם חזק, שאת יכולה להפסיק מתי שאת רוצה. את מראה שלא אכפת לך יותר, שהמשכת, שהתחלת מהתחלה. 
אבל מאחורי הפנים המחייכות והצחוק המזויף שמזכיר לך שאת לא באמת שמחה, אלא שזו רק המסיכה – מבליטים אותך יותר. אותך ואת הכאב שבפנים. 
אולי לא כולם ישימו לב, אלא רק החברים הקרובים. אלה שמכירים אותך יותר מאת עצמם, שיודעים להבדיל בין החיוך שלך מבחוץ לבין הלב שלך שבוכה מבפנים. 
וזה הורס אותך כי את לא בנאדם שמראה, את לא אוהבת לפתוח את הכאב ולהפגין בחולשות שלך, את רגילה שאת תמיד הבנאדם החזק. 
את שוכחת רק דבר אחד… שעל החברים הקרובים האלה.. הרושם שאת מנסה להעביר לא עובד.
ככה או ככה הם יודעים מה עובר עלייך והם יעשו הכל כדי להחזיר לך את האושר הפנימי הזה. האושר שלא יגרום לך להדביק על הפרצוף סתם איזה חיוך, אלא חיוך אמיתי. 
אז תדעי שהחברים הקרובים האלה… הם תמיד שם בשבילך.